מה הייתה התעמולה האנטי נאצית?
הוא היה המפקד הצבאי היחיד שלא חשש להתעמת ולעמוד בפני היטלר. גאון צבאי, פורץ דרך, מוצרט של הלוחמה המודרנית ומפקד שלא הסכים להתעללות של חייליו בחפים מפשע.
מנגד, בואו בכל זאת לא נשכח, האיש הוא מצביא גרמני, בזמן במלחמת העולם השנייה.
קראו לו גודריאן, בשבילכם גנרל היינץ גודריאן (Heinz Guderian). הוא עמד בפני הפיהרר היטלר ללא חשש, מהשלב בו הפיהרר הגרמני היה בשיא כוחו ועד שנתן את ההוראה להשאיר אדמה חרוכה בגרמניה המובסת ולא להותיר דבר למנצחים.
היינץ וילהלם גודריאן היה גאון שריון, שבמלחמת העולם השנייה, בתור גנרל בצבא הגרמני, פיתח את שיטת "אגרוף השריון", שיטת לוחמה שעמדה בלב "מלחמת הבזק", הבליצקריג.
שיטת ה"בליצקריג", הייתה שיטת תקיפה מהירה, שבה שטף צבא גרמניה את אירופה, כבש אותה במהירות שאיש לא חווה לפני כן בהיסטוריה. קראו עליה אם תרצו בתגית בליצקריג.
שיטת הבליצקריג התאפשרה בזכות העובדה שבניגוד לצרפת ובריטניה, פיתחה גרמניה סביב הטנקים את אסטרטגיות הלחימה העיקרית שלה, מה שהפך את הלחימה של הצבא הגרמני ליעילה הרבה יותר. וההמצאה האסטרטגית החדשנית הזו הייתה כולה גודריאן.
למעשה, כמעט כל מה שהוצג בתחילת המלחמה כגאונות הצבאית של הפיהרר ובתור "ניצחונותיו של היטלר" במלחמת העולם השנייה, הייתה פרי הגאונות ותוצאה של עבודתו המיומנת של גודריאן.
גם בכיבוש צרפת דרך הארדנים נוצלה גאוניותו של גאון השריון הגרמני והמפקד המבריק הזה, חובה לומר, לא היה רק הוגה צבאי מבריק, אלא גם מפקד שטח מעולה. בפלישה לצרפת גודריאן הוא מפקד הקורפוס ה-19 וכהוגה שיטת הבליצקריג לכיבוש מהיר, הוא מדהיר את הטנקים שלו במהירות אדירה לעומק השטח הצרפתי.
מבלי למצמץ הוא מוביל את הקורפוס בפיקודו, דרך גבול לוקסמבורג ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי, ליד דנקרק, בדרך ללכידת כמעט כל הצבא הבריטי המרוכז שם. קראו על כך בתגית דנקרק.
גודריאן המבריק היה פתוח לרעיונות חדשים. הוא קרא בעיון את מה שכתבו הוגי צבא באנגליה וצרפת, קצינים שהבינו שהעולם אחרי המלחמה משתנה במהירות. הם כתבו שטנקים לא צריכים להיות סתם עזרה לחיילי הרגלים (הרגלים), אלא צריכים לפעול כיחידות עצמאיות. המטרה שהם קבעו להם הייתה להיכנס עמוק לשטח האויב ולעקוף אותו מהצדדים, תוך שהם מחליפים את "מלחמת חפירות", סוג הלוחמה הסטטית שקטלה רבים כל כך במלחמת העולם הראשונה (ראו בתגית מלחמת החפירות).
צבאות בריטניה וצרפת לא ממש אימצו את הרעיונות האלה, למרות שהם באו מהן. אבל גודריאן הבין אותם ולחץ לאמץ אותם. הוא שילב את הידע החדש הזה עם הידע שלו על מכשירי קשר ויצר דרך לחימה חדשה לגמרי. תכניתו שילבה תנועה רבה של טנקים יחד, בשטח רחב, כשהם מתקשרים אחד עם השני ופועלים במהירות ובשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, כמו רגלים וחיל אוויר. לדרך הזו יקראו בגרמניה מלחמת בזק או "בליצקריג" (Blitzkrieg).
זה לא היה קל. גודריאן נאלץ להילחם שנים ארוכות כדי לשכנע קצינים בכירים בגרמניה שטענו שטנקים לא חשובים. באמצע שנות ה-30, גודריאן נותן סקירה להיטלר והאחרון מתלהב מאוד ואומר: "זה בדיוק מה שאני צריך".
ההתרשמות הזו, בשילוב עם ההתעלמות של מההגבלות שהטילו עליהם אחרי המלחמה הראשונה, מביאה ב-1935 להקמה של שלוש דיוויזיות שריון ראשונות בגרמניה. גודריאן קיבל את הפיקוד על הדיוויזיה השנייה. באותה תקופה הוא כתב ספר שנקרא "שריון, היכון!" ("אכטוּנג פאנצֶר!"). בספר הוא מציג לעולם את הרעיונות שלו ומראה כיצד הטנקים הגרמנים יכולים להיות טובים הרבה יותר משל האויב.
כשפורצת מלחמת העולם השנייה, עוזרת העבודה של גודריאן מאוד לגרמניה. בשלב הזה הוא מפקד בכיר של הקורפוס ה-19 ומוביל אותו בפלישה לפולין ובהמשך גם לצרפת.
בפלישה לצרפת, הוא הוביל את הטנקים שלו במהירות מדהימה עמוק לתוך שטח האויב, כשהוא מנתק את כוחות צרפת ובריטניה בצפון צרפת מהעורף שלהם. על ההצלחות האלה, הוא קיבל את אות הכבוד "צלב הברזל".
בהמשך המלחמה הוא מקבל פיקוד על כוח טנקים גדול יותר (קבוצת הפאנצר השנייה, שהפכה לארמיית הפאנצר השנייה). במבצע הפלישה לברית המועצות (ראו בתגית מבצע ברברוסה), הכוח שלו מתקדם רחוק מאוד, אבל נבלם לקראת מוסקבה. בשלב הזה הייתה לו מחלוקת קשה עם היטלר. גודריאן רצה להמשיך לכיוון מוסקבה כי חשב שזה היעד הכי חשוב, אבל היטלר התעקש לפנות דרומה, לעיר סטאלינגרד. בדיעבד יאמר גודריאן שההחלטה הזו של היטלר היא הסיבה העיקרית להפסד הגרמני במלחמה כולה.
בסוף שנת 1941, גודריאן נחשב בעיני היטלר לקצין שלא תמיד ציית לפקודותיו. בשלב מסוים הוא מורה לכוח שלו לסגת כדי שלא לאבד יותר מדי חיילים. זה מרגיז מאוד את היטלר וגודריאן מועבר מתפקיד פיקוד פעיל.
אחרי שהגרמנים הפסידו בקרב חשוב בסטלינגרד, גודריאן מוחזר לתפקידו. בפברואר 1943 הוא ממונה למפקח הכללי על כוחות השריון. אחר כך ביולי 1944 הוא כבר משמש כראש המטה הכללי של הצבא הגרמני. מםקד הצבא.
בספרו "זכרונותיו של חייל", הוא כתב שהוא לא ביצע פקודות אכזריות של הנאצים. לקראת סוף המלחמה והתקרבות הצבא האדום לניצחון הוא אף ניסה לעזור ולמנוע את מימוש הפקודה של היטלר להרוס את כל התעשייה והתשתיות של גרמניה.
במרץ 1945 ואחרי ויכוחים קשים נוספים עם היטלר, גודריאן סיים את תפקידו כראש המטה הכללי.
לאחר המלחמה, גודריאן נחקר בקשר למשפטי נירנברג, אך הוא עצמו, מעולם לא הועמד לדין פורמלי. למרות המחאות של צרפת וברית המועצות, הוא לא הואשם בפשעי מלחמה. ההתנהגות שלו במלחמה נחשבה ל"רגילה ומקובלת יחסית לחייל מקצועי".
גודריאן תרם המון לא רק לפיתוח השריון בגרמניה, אלא לפיתוח השריון בכל העולם. צבאות רבים, כולל צה"ל, ראו את רעיונותיו ואימצו אותם. הוא עצמו האשים את ההנהגה הפוליטית, ובעיקר את היטלר, בהפסד במלחמה ונפטר בגרמניה בשנת 1954.
הוא היה המפקד הצבאי היחיד שלא חשש להתעמת ולעמוד בפני היטלר. גאון צבאי, פורץ דרך, מוצרט של הלוחמה המודרנית ומפקד שלא הסכים להתעללות של חייליו בחפים מפשע.
מנגד, בואו בכל זאת לא נשכח, האיש הוא מצביא גרמני, בזמן במלחמת העולם השנייה.
קראו לו גודריאן, בשבילכם גנרל היינץ גודריאן (Heinz Guderian). הוא עמד בפני הפיהרר היטלר ללא חשש, מהשלב בו הפיהרר הגרמני היה בשיא כוחו ועד שנתן את ההוראה להשאיר אדמה חרוכה בגרמניה המובסת ולא להותיר דבר למנצחים.
היינץ וילהלם גודריאן היה גאון שריון, שבמלחמת העולם השנייה, בתור גנרל בצבא הגרמני, פיתח את שיטת "אגרוף השריון", שיטת לוחמה שעמדה בלב "מלחמת הבזק", הבליצקריג.
שיטת ה"בליצקריג", הייתה שיטת תקיפה מהירה, שבה שטף צבא גרמניה את אירופה, כבש אותה במהירות שאיש לא חווה לפני כן בהיסטוריה. קראו עליה אם תרצו בתגית בליצקריג.
שיטת הבליצקריג התאפשרה בזכות העובדה שבניגוד לצרפת ובריטניה, פיתחה גרמניה סביב הטנקים את אסטרטגיות הלחימה העיקרית שלה, מה שהפך את הלחימה של הצבא הגרמני ליעילה הרבה יותר. וההמצאה האסטרטגית החדשנית הזו הייתה כולה גודריאן.
למעשה, כמעט כל מה שהוצג בתחילת המלחמה כגאונות הצבאית של הפיהרר ובתור "ניצחונותיו של היטלר" במלחמת העולם השנייה, הייתה פרי הגאונות ותוצאה של עבודתו המיומנת של גודריאן.
גם בכיבוש צרפת דרך הארדנים נוצלה גאוניותו של גאון השריון הגרמני והמפקד המבריק הזה, חובה לומר, לא היה רק הוגה צבאי מבריק, אלא גם מפקד שטח מעולה. בפלישה לצרפת גודריאן הוא מפקד הקורפוס ה-19 וכהוגה שיטת הבליצקריג לכיבוש מהיר, הוא מדהיר את הטנקים שלו במהירות אדירה לעומק השטח הצרפתי.
מבלי למצמץ הוא מוביל את הקורפוס בפיקודו, דרך גבול לוקסמבורג ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי, ליד דנקרק, בדרך ללכידת כמעט כל הצבא הבריטי המרוכז שם. קראו על כך בתגית דנקרק.
דרכו וסופו
אלה השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהטנק הוא כלי חדש במערכה והצבאות באירופה עדיין לא ממש מבינים איך להשתמש בו כמו שצריך. בשנת 1922, מקבל הקצין הצעיר היינץ גודריאן (Heinz Guderian) משימה בצבא הגרמני: לחקור איך אפשר לשלב טנקים בצבא.
גודריאן המבריק היה פתוח לרעיונות חדשים. הוא קרא בעיון את מה שכתבו הוגי צבא באנגליה וצרפת, קצינים שהבינו שהעולם אחרי המלחמה משתנה במהירות. הם כתבו שטנקים לא צריכים להיות סתם עזרה לחיילי הרגלים (הרגלים), אלא צריכים לפעול כיחידות עצמאיות. המטרה שהם קבעו להם הייתה להיכנס עמוק לשטח האויב ולעקוף אותו מהצדדים, תוך שהם מחליפים את "מלחמת חפירות", סוג הלוחמה הסטטית שקטלה רבים כל כך במלחמת העולם הראשונה (ראו בתגית מלחמת החפירות).
צבאות בריטניה וצרפת לא ממש אימצו את הרעיונות האלה, למרות שהם באו מהן. אבל גודריאן הבין אותם ולחץ לאמץ אותם. הוא שילב את הידע החדש הזה עם הידע שלו על מכשירי קשר ויצר דרך לחימה חדשה לגמרי. תכניתו שילבה תנועה רבה של טנקים יחד, בשטח רחב, כשהם מתקשרים אחד עם השני ופועלים במהירות ובשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, כמו רגלים וחיל אוויר. לדרך הזו יקראו בגרמניה מלחמת בזק או "בליצקריג" (Blitzkrieg).
זה לא היה קל. גודריאן נאלץ להילחם שנים ארוכות כדי לשכנע קצינים בכירים בגרמניה שטענו שטנקים לא חשובים. באמצע שנות ה-30, גודריאן נותן סקירה להיטלר והאחרון מתלהב מאוד ואומר: "זה בדיוק מה שאני צריך".
ההתרשמות הזו, בשילוב עם ההתעלמות של מההגבלות שהטילו עליהם אחרי המלחמה הראשונה, מביאה ב-1935 להקמה של שלוש דיוויזיות שריון ראשונות בגרמניה. גודריאן קיבל את הפיקוד על הדיוויזיה השנייה. באותה תקופה הוא כתב ספר שנקרא "שריון, היכון!" ("אכטוּנג פאנצֶר!"). בספר הוא מציג לעולם את הרעיונות שלו ומראה כיצד הטנקים הגרמנים יכולים להיות טובים הרבה יותר משל האויב.
כשפורצת מלחמת העולם השנייה, עוזרת העבודה של גודריאן מאוד לגרמניה. בשלב הזה הוא מפקד בכיר של הקורפוס ה-19 ומוביל אותו בפלישה לפולין ובהמשך גם לצרפת.
בפלישה לצרפת, הוא הוביל את הטנקים שלו במהירות מדהימה עמוק לתוך שטח האויב, כשהוא מנתק את כוחות צרפת ובריטניה בצפון צרפת מהעורף שלהם. על ההצלחות האלה, הוא קיבל את אות הכבוד "צלב הברזל".
בהמשך המלחמה הוא מקבל פיקוד על כוח טנקים גדול יותר (קבוצת הפאנצר השנייה, שהפכה לארמיית הפאנצר השנייה). במבצע הפלישה לברית המועצות (ראו בתגית מבצע ברברוסה), הכוח שלו מתקדם רחוק מאוד, אבל נבלם לקראת מוסקבה. בשלב הזה הייתה לו מחלוקת קשה עם היטלר. גודריאן רצה להמשיך לכיוון מוסקבה כי חשב שזה היעד הכי חשוב, אבל היטלר התעקש לפנות דרומה, לעיר סטאלינגרד. בדיעבד יאמר גודריאן שההחלטה הזו של היטלר היא הסיבה העיקרית להפסד הגרמני במלחמה כולה.
בסוף שנת 1941, גודריאן נחשב בעיני היטלר לקצין שלא תמיד ציית לפקודותיו. בשלב מסוים הוא מורה לכוח שלו לסגת כדי שלא לאבד יותר מדי חיילים. זה מרגיז מאוד את היטלר וגודריאן מועבר מתפקיד פיקוד פעיל.
אחרי שהגרמנים הפסידו בקרב חשוב בסטלינגרד, גודריאן מוחזר לתפקידו. בפברואר 1943 הוא ממונה למפקח הכללי על כוחות השריון. אחר כך ביולי 1944 הוא כבר משמש כראש המטה הכללי של הצבא הגרמני. מםקד הצבא.
בספרו "זכרונותיו של חייל", הוא כתב שהוא לא ביצע פקודות אכזריות של הנאצים. לקראת סוף המלחמה והתקרבות הצבא האדום לניצחון הוא אף ניסה לעזור ולמנוע את מימוש הפקודה של היטלר להרוס את כל התעשייה והתשתיות של גרמניה.
במרץ 1945 ואחרי ויכוחים קשים נוספים עם היטלר, גודריאן סיים את תפקידו כראש המטה הכללי.
לאחר המלחמה, גודריאן נחקר בקשר למשפטי נירנברג, אך הוא עצמו, מעולם לא הועמד לדין פורמלי. למרות המחאות של צרפת וברית המועצות, הוא לא הואשם בפשעי מלחמה. ההתנהגות שלו במלחמה נחשבה ל"רגילה ומקובלת יחסית לחייל מקצועי".
גודריאן תרם המון לא רק לפיתוח השריון בגרמניה, אלא לפיתוח השריון בכל העולם. צבאות רבים, כולל צה"ל, ראו את רעיונותיו ואימצו אותם. הוא עצמו האשים את ההנהגה הפוליטית, ובעיקר את היטלר, בהפסד במלחמה ונפטר בגרמניה בשנת 1954.
