מהו ה"אופן ספייס"?
מרחבי אוֹפֶּן סְפֶּייס (Open Space) הם סביבת עבודה ללא קירות, הפרדות או מחיצות קבועות, שבה עובדים רבים חולקים אותו מרחב פתוח, או חצי-פתוח.
עקרון האופן ספייס הוא חלק מתפיסה רחבה יותר שתחילתה במאה ה-20, המכונה "אופן פלאן" (Open plan). עיקרה היה תכנון פתוח וגישה זו התפתחה לא רק במשרדים, אלא גם בתכנון של בתים פרטיים (למשל בביטול ההפרדה בין הסלון לפינת האוכל והמטבח) וגם בתכנון נוף (ביטול התיחום של גדרות או גדר חיה בין חצרות קדמיות בפרברים).
באדריכלות המשרדים המהפכה הזו תשפיע באופן דרמטי על צורת העבודה המודרנית, אבל כמו כל רעיון טוב שהלך רחוק מדי, לא תמיד התוצאות היו מה שהמתכננים ציפו אליהן.
כי עד האופן ספייס נבנו המשרדים בתור אוסף חדרים מקושרים במסדרונות, כשבכל חדר מעובד אחד ועד כמה עובדים. הקונספט הראשון של חלל עבודה פתוח נולד כשפרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) תכנן את בניין לרקין (Larkin Administration Building) בעיר באפלו שנבנה בשנים 1904-1906. רייט יצר מרחב עבודה פתוח וענקי, עם שורות מסודרות של שולחנות שדמו לקו יצור של צווארונים לבנים. זה היה ניסיון להפיק יעילות מקסימלית מהעובדים, כמעט כמו ששרשרת הייצור עשתה לפועלי ייצור במפעלים.
המהפכה האמיתית הגיעה בשנות ה-50 מגרמניה. קבוצת יועצים גרמנית בשם קוויקבורנר (Quickborner Team) פיתחה ב-1958 גישה חדשה שקראו לה "בירולנדשאפט" (Bürolandschaft) שמשמעותה "נוף משרדי". היו אלה האחים וולפגנג ואברהרד שנלה (Wolfgang and Eberhard Schnelle) מהקבוצה שרצו ליצור סביבת עבודה דמוקרטית יותר. במקום שורות קשיחות, הם יצרו סידורים אורגניים עם רהיטים מפוזרים, כשביניהם מחיצות וצמחים שיצרו אזורים נפרדים עם מידה של פרטיות.
הרעיון חצה את האוקיינוס ובשנת 1964 חברת הרמן מילר (Herman Miller) האמריקאית השיקה את מערכת "אקשן אופיס" (Action Office). המעצב רוברט פרופסט (Robert Propst) פיתח אז את ה"קיוביקל" (cubical), תא עבודה מודולרי עם מחיצות נמוכות.
כך נולדו מרחבי ה"קיוביקלס" (cubicals) המשרדיים שפרושים באולם גדול, אותם תאי עבודה מפורסמים שרבים מכירים מסרטים ומתוכניות טלוויזיה.
מטרתם של תאי העבודה הללו הייתה לתת לעובדים גמישות, תוך שמירה על שיתוף ויעילות. זה נעשה באמצעות ביטול הקירות והדלתות במטרה להעלים את המחסומים שיוצרים חללים קטנים.
בשנות ה-60 וה-70 זכתה השיטה להצלחה מסחררת ובעיקר מסיבות כלכליות. מנהלים הבינו שאפשר לדחוס יותר עובדים בפחות מקום, לחסוך בעלויות ולשדר מסר של שוויון חברתי. לא יהיו יותר חדרי מנהלים מפוארים מול תאים צפופים לעובדים הפשוטים.
אבל המציאות התגלתה כמורכבת יותר. מחקרים החלו להראות שמרחבי האופן ספייס גורמים להשפעות פחות צפויות. במקום שיתוף ופתיחות, רבים מהעובדים הרגישו חשופים ולחוצים. הרעש הקבוע, חוסר הפרטיות והקושי להתרכז הפכו בעיות יומיומיות. במקום לעודד תקשורת, אנשים התחילו ללבוש אוזניות ולהימנע מקשר עין.
עם השנים החלו רבים ממשרדי ה"קיוביקלס", אותם תאים משרדיים עם מחיצות, להפתח לחלוטין ולבטל את ההפרדה ביניהם.
למרות הביקורת הגוברת, גם כיום מרחבי האופן ספייס עדיין נפוצים מאוד בעולם הארגוני. המנהלים אוהבים אותם כי הם חוסכים כסף ומאפשרים פיקוח קל יותר על העובדים. העובדים למדו להשתמש בחידושים שמקלים עליהם את הרעש ואת הסחות הדעת. אוזניות מבטלות רעשים מאפשרות לעובדים לעבוד ולהתרכז בחלל גדול וללא הפרדה, גם כשעמיתיהם מדברים לידם או משוחחים בטלפון.
השאלה אם זה באמת משפר את הפרודוקטיביות והרווחה של העובדים נותרת פתוחה, אבל דבר אחד ברור - מרחבי האופן ספייס שינו את פני חללי העבודה המודרניים ומראה שהם לא עומדים להיעלם משם.
מרחבי אוֹפֶּן סְפֶּייס (Open Space) הם סביבת עבודה ללא קירות, הפרדות או מחיצות קבועות, שבה עובדים רבים חולקים אותו מרחב פתוח, או חצי-פתוח.
עקרון האופן ספייס הוא חלק מתפיסה רחבה יותר שתחילתה במאה ה-20, המכונה "אופן פלאן" (Open plan). עיקרה היה תכנון פתוח וגישה זו התפתחה לא רק במשרדים, אלא גם בתכנון של בתים פרטיים (למשל בביטול ההפרדה בין הסלון לפינת האוכל והמטבח) וגם בתכנון נוף (ביטול התיחום של גדרות או גדר חיה בין חצרות קדמיות בפרברים).
באדריכלות המשרדים המהפכה הזו תשפיע באופן דרמטי על צורת העבודה המודרנית, אבל כמו כל רעיון טוב שהלך רחוק מדי, לא תמיד התוצאות היו מה שהמתכננים ציפו אליהן.
כי עד האופן ספייס נבנו המשרדים בתור אוסף חדרים מקושרים במסדרונות, כשבכל חדר מעובד אחד ועד כמה עובדים. הקונספט הראשון של חלל עבודה פתוח נולד כשפרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) תכנן את בניין לרקין (Larkin Administration Building) בעיר באפלו שנבנה בשנים 1904-1906. רייט יצר מרחב עבודה פתוח וענקי, עם שורות מסודרות של שולחנות שדמו לקו יצור של צווארונים לבנים. זה היה ניסיון להפיק יעילות מקסימלית מהעובדים, כמעט כמו ששרשרת הייצור עשתה לפועלי ייצור במפעלים.
המהפכה האמיתית הגיעה בשנות ה-50 מגרמניה. קבוצת יועצים גרמנית בשם קוויקבורנר (Quickborner Team) פיתחה ב-1958 גישה חדשה שקראו לה "בירולנדשאפט" (Bürolandschaft) שמשמעותה "נוף משרדי". היו אלה האחים וולפגנג ואברהרד שנלה (Wolfgang and Eberhard Schnelle) מהקבוצה שרצו ליצור סביבת עבודה דמוקרטית יותר. במקום שורות קשיחות, הם יצרו סידורים אורגניים עם רהיטים מפוזרים, כשביניהם מחיצות וצמחים שיצרו אזורים נפרדים עם מידה של פרטיות.
הרעיון חצה את האוקיינוס ובשנת 1964 חברת הרמן מילר (Herman Miller) האמריקאית השיקה את מערכת "אקשן אופיס" (Action Office). המעצב רוברט פרופסט (Robert Propst) פיתח אז את ה"קיוביקל" (cubical), תא עבודה מודולרי עם מחיצות נמוכות.
כך נולדו מרחבי ה"קיוביקלס" (cubicals) המשרדיים שפרושים באולם גדול, אותם תאי עבודה מפורסמים שרבים מכירים מסרטים ומתוכניות טלוויזיה.
מטרתם של תאי העבודה הללו הייתה לתת לעובדים גמישות, תוך שמירה על שיתוף ויעילות. זה נעשה באמצעות ביטול הקירות והדלתות במטרה להעלים את המחסומים שיוצרים חללים קטנים.
בשנות ה-60 וה-70 זכתה השיטה להצלחה מסחררת ובעיקר מסיבות כלכליות. מנהלים הבינו שאפשר לדחוס יותר עובדים בפחות מקום, לחסוך בעלויות ולשדר מסר של שוויון חברתי. לא יהיו יותר חדרי מנהלים מפוארים מול תאים צפופים לעובדים הפשוטים.
אבל המציאות התגלתה כמורכבת יותר. מחקרים החלו להראות שמרחבי האופן ספייס גורמים להשפעות פחות צפויות. במקום שיתוף ופתיחות, רבים מהעובדים הרגישו חשופים ולחוצים. הרעש הקבוע, חוסר הפרטיות והקושי להתרכז הפכו בעיות יומיומיות. במקום לעודד תקשורת, אנשים התחילו ללבוש אוזניות ולהימנע מקשר עין.
עם השנים החלו רבים ממשרדי ה"קיוביקלס", אותם תאים משרדיים עם מחיצות, להפתח לחלוטין ולבטל את ההפרדה ביניהם.
למרות הביקורת הגוברת, גם כיום מרחבי האופן ספייס עדיין נפוצים מאוד בעולם הארגוני. המנהלים אוהבים אותם כי הם חוסכים כסף ומאפשרים פיקוח קל יותר על העובדים. העובדים למדו להשתמש בחידושים שמקלים עליהם את הרעש ואת הסחות הדעת. אוזניות מבטלות רעשים מאפשרות לעובדים לעבוד ולהתרכז בחלל גדול וללא הפרדה, גם כשעמיתיהם מדברים לידם או משוחחים בטלפון.
השאלה אם זה באמת משפר את הפרודוקטיביות והרווחה של העובדים נותרת פתוחה, אבל דבר אחד ברור - מרחבי האופן ספייס שינו את פני חללי העבודה המודרניים ומראה שהם לא עומדים להיעלם משם.
