כיצד הפך דילן לאגדה?
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך לאגדה זמר צעיר שתמך בו. שמו בוב דילן.
זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח", שהפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הפך את דילן לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של מלחמת וייטנאם, של הרצח של מרטין לותר קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם.
לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח... בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת. בכך הוא שינה את הרוק האמריקאי והעולמי לתמיד.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו, קול שהוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המצוחצחים, המנומסים והנקיים כל כך, שלפתע נשמעו משעממים משהו.
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ולשפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים מעצמם.
זה קרה בשנת 1963 כשאמריקה והעולם כולו זכו בנביא חדש, בן 20 בלבד. בזמן שהצעיד הדוקטור מרטין לותר קינג את ההמונים לאנדרטה של וושינגטון, בדרישה לשוויון זכויות, הפך לאגדה זמר צעיר שתמך בו. שמו בוב דילן.
זה קרה פחות או יותר בזכות שיר אחד - שירו הידוע של בוב דילן "התשובה נישאת ברוח", שהפך להמנון של התנועה לזכויות אזרח ובין לילה הפך את דילן לדובר של דור שלם.
דילן ניסה אמנם להתכחש למעמדו כדובר הדור וזימר בקול מנסר "אתם לא צריכים חזאי כדי לדעת לאן נושבת הרוח" (מה שהתייחס לשיר הזה, שכבר הפך לכמעט תפילה לאותם צעירים). אבל זה לא עזר לו. את המעמד הזה חיזקו עוד שירים כמעט נבואיים נוספים שלו, כמו "גשם כבד עומד ליפול" ו"אדוני המלחמה", שהעלו אותו למעמד גבוה עוד יותר - נביא ומוכיח בשער בעשור הכי כואב של אמריקה - העשור של מלחמת וייטנאם, של הרצח של מרטין לותר קינג ושל הנשיא קנדי.
והמשורר שהוא היה הכניס למוסיקת הפופ את הפוליטיקה, הפילוסופיה והשירה. הוא יצר שירים מוזרים, סוריאליסטיים, עמוסי משחקי מילים, כפלי משמעות, מסעות בזמן, הוא שאל בהם שאלות קיומיות ומסתוריות ותהה על הדברים ופשרם.
לאיש לא היה ספק - הוא ניסח את השאלות שמהן כולם הוטרדו, אך התקשו לנסח... בעקבות הצלחתו של דילן החלו יותר ויותר זמרים ולהקות, לכתוב שירים פואטיים, בעלי משמעות, שנוגעים בנושאים חשובים באמת. בכך הוא שינה את הרוק האמריקאי והעולמי לתמיד.
וגם הקול החלוד שלו, אותו קול שהיה ההיפך מקולם של זמרי ה"בל קנטו" (הקול היפה), שהיו עד אז מלכי הפופ. את הקול המאנפף (שיוצא מהאף) והלא משתדל שלו, קול שהוא הביא מעולם הבלוז ומוסיקת העם. לא מעט בזכותו הלכו הקולות האלה והשתלטו על מוסיקת הרוק והביאו לירידה של ממש בפופולריות של הקולות המצוחצחים, המנומסים והנקיים כל כך, שלפתע נשמעו משעממים משהו.
ב-1965 הוא עשה מהפכה עוד יותר גדולה, כשהביא את הגיטרה החשמלית למוסיקת הפולק העממית. בפסטיבל ניופורט צעקו לו ולהתחשמלות בוז, כשהוא עלה עם להקה חשמלית להופיע מול קהל הפולק שכל כך אהב את הגיטרה האקוסטית והמפוחית שלו. זה לא עזר להם. המוסיקה שלו, ששאבה מכל סגנון אפשרי, כבר התקדמה אל הנצח, הרחיבה את הפופ והרוק והפכה אותו מבידור לכלי ביטוי ולשפה חדשה, אמתית יותר וכנה הרבה יותר. בפה קפוץ במקום פעור, עם חשמל צורם ומרעיש, הוא שר את האמת האכזרית על העולם המקולקל שהוא ראה, במקום לבדר אותם בשירים שמחים ומרוצים מעצמם.
