מיהם מאחדי איטליה שהפכה מאוסף נסיכויות למדינה מאוחדת?
לא היה זה אדם אחד שאיחד את איטליה במהלך המאה ה-19 (Risorgimento ובאנגלית Italian Unification). היה זה צירוף של כמה אישים שהתחברו למהלך ההיסטורי המרשים של איחוד נסיכויות וממלכות שונות ולעתים יריבות למדינה מאוחדת וגדולה.
אותם מרכיבים שעתידים להיות איטליה המאוחדת היו דוכסויות, ערי מדינה, רפובליקות וממלכות קטנות שאך לא מזמן אף לחמו זו בזו לא פעם, בהובלת אימפריות אירופה הגדולות.
היסטורית, איחוד איטליה למדינת לאום מודרנית יוולד כרעיון של לאומיות, פועל יוצא ומאוחר מעט לאחר הכישלון באיטליה של "אביב העמים" האירופי, העידן בו עמים דרשו לממש את עצמם ולהפוך למדינות לאום.
כך יתחיל מה שיכונה לימים "המסע של האלף" לאיחוד איטליה בשנת 1860. איטליה עתידה להתאחד על ידי כמה דמויות מרכזיות ששיחקו את התפקידים המרכזיים באיחוד איטליה.
בקיץ 1860 נחת אדם קטן וסוער בחופי סיציליה, לבוש במעיל אדום וכובע ציורי. ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi) הגיע עם אלף מתנדבים בלבד, כדי לכבוש ממלכה של מיליון תושבים. הגיבור בן ה-53, שסבל כבר אז מכאבים ראומטיים קשים שילוו אותו עד יום מותו, הוביל אחת ההרפתקאות הפוליטיות המדהימות ביותר בהיסטוריה. בסיומה התגבשה איטליה המודרנית מתוך פסיפס של עשרות נסיכויות ומדינות קטנות.
העולם הטרום-תעשייתי של המאה ה-19 הותיר את חצי האי האיטלקי מפורד לרסיסים. בצפון שלטה אוסטריה על ונציה ולומברדיה, במרכז פרשו המדינות האפיפיוריות על פני רוב השטח, בדרום ובסיציליה שלטה ממלכת שתי הסיציליות הבורבונית, ורק פיימונטה-סרדיניה, ממלכתו של ויטוריו אמנואלה השני (Victor Emmanuel), נותרה כמדינה איטלקית עצמאית אמיתית. בכל מדינה היו מטבעות שונים, חוקים שונים, ולעתים אפילו שפות שונות.
הרעיון של איטליה מאוחדת החל להבשיל בעקבות הכיבושים הנפוליאוניים. חוויית השלטון הצרפתי, למרות קשייה, חשפה את האיטלקים לרעיונות לאומיים מודרניים. כשהסדר הישן הושב ב-1815, מיליוני איטלקים כבר ידעו שאפשר אחרת. המשורר ויטוריו אלפיירי (Vittorio Alfieri) ביטא את תחושת התסכול המשותפת: "איטליה היא רק ביטוי גיאוגרפי".
הנשמה המניעה של התהליך הייתה תנועת הריסורג'ימנטו (Risorgimento) - התקומה מחדש. בראש התנועה עמדו שלושה גברים שונים לחלוטין זה מזה. המפעיל הפוליטי היה קאמילו קאבור (Camillo Cavour), ראש ממשלת פיימונטה, אדם מעשי ורב תחבולות שהבין את המשחק הדיפלומטי באירופה. האידיאולוג היה ג'וזפה מאצ'יני (Giuseppe Mazzini), איש חזון רפובליקני שהקים את תנועת "איטליה הצעירה" וניסח את החזון הרוחני של האומה. הלוחם היה גריבלדי, גיבור רומנטי שלחם בדרום אמריקה לפני שחזר להקדיש את חייו לאיטליה.
הצעד הראשון במאבק היה השתתפות פיימונטה במלחמת קרים (1853-1856). קאבור שכנע את המלך ויטוריו אמנואלה השני לשלוח כוחות פיימונטיים לצד צרפת ובריטניה נגד רוסיה. ההשתתפות הזו הקנתה לפיימונטה מקום בשולחן המנצחים בוועידת פריז וזיכתה אותה בחסותו של נפוליאון השלישי. בוועידה עצמה העלה קאבור בפעם הראשונה את "השאלה האיטלקית" בפני מעצמות אירופה.
ב-1859 פרצה המלחמה השנייה של העצמאות האיטלקית. כוחות צרפת ופיימונטה הדפו את האוסטרים מלומברדיה בקרבות מגנטה וסולפרינו, אך נפוליאון הפתיע את בני בריתו בחתימת הסכם בלא ידיעתם עם האוסטרים בווילה פרנקה. קאבור, שהרגיש נבגד, התפטר מהממשלה. אולם הגלגלים כבר התחילו להסתובב, כשבנסיכויות המרכזיות נערכו משאלי-עם שהביאו לאיחוד עם פיימונטה.
כאן נכנס גריבלדי לתמונה ובדרך הכי דרמטית שאפשר. בליל 5 במאי 1860 הוא הפליג מגנואה עם אלף מתנדבים שכונו "האלף האדומים", רובם צעירים אידיאליסטים שמעולם לא אחזו בנשק. הם נחתו במרסלה שבסיציליה כשכוחותיהם המשולבים כללו בקושי 1,200 רובים ישנים. תוך זמן קצר התברר שהציבור הסיציליאני נואש מהשלטון הבורבוני, המושחת והדכאני מצרפת. האיכרים ראו בגריבלדי מושיע שיביא לחלוקה מחדש של האדמות.
הרגע המרגש ביותר מתרחש ב-26 באוקטובר 1860. זה קורה כשגריבלדי פוגש את המלך ויטוריו אמנואלה השני ליד נהר ולטורנו. הגיבור הרפובליקני, שיכול היה להכריז על עצמו כשליט דרום איטליה, מושיט את ידו למלך ואומר במילים שנכנסו להיסטוריה: "הנה איטליה שלך, הוד מלכותך" (Ecco l'Italia vostra, Maestà). למרות כאביו הראומטיים, מסרב גריבלדי לכל פיצוי ושב לחיים פשוטים באי קפררה.
ב-17 במרץ 1861 מוכרז ויטוריו אמנואלה השני כמלך איטליה בטקס חגיגי בטורינו. אולם המפעל לא מושלם. רומא נותרה בידי האפיפיור תחת הגנה צרפתית, בעוד ונציה עדיין נשלטת על ידי אוסטריה. מסינו דאצ'יליו (Massimo d'Azeglio), מדינאי ואמן איטלקי, מציין אז בחוכמה: "יצרנו איטליה, עכשיו צריך ליצור איטלקים".
ההשלמה תגיע בשני שלבים. ב-1866, בזכות ברית עם פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה, תקבל איטליה את ונציה למרות התבוסות הצבאיות שספגה. ב-1870, כשהכוחות הצרפתיים ייסוגו מרומא בשל המלחמה הפרוסית-צרפתית, תכבוש איטליה את עיר הנצח דרך הפרצה בחומת פורטה פיה. האפיפיור פיוס התשיעי יכריז על עצמו "שבוי הוותיקן", וחילוקי הדעות עם הכנסייה יימשכו עד הסכמי לטראן ב-1929.
מחיר האיחוד היה כבד יותר מהצפוי. הדרום נותר עני ומפגר, הפער בין צפון איטליה לדרום רק הלך והתרחב ומיליוני איטלקים נאלצו להגר לאמריקה בחיפוש אחר פרנסה. בנסיונות להטיל מסים על האוכלוסייה הדרומית פורצות מרידות עקובות מדם שיימשכו שנים. למרות כל הקשיים, הופך בהדרגה הפסיפס הפוליטי הקטן והמפורד למדינה אירופית מאוחדת שבתוך עשרות שנים תהפוך לכוח אזורי משמעותי.
אותו פסיפס פוליטי של נסיכויות עתיד להפוך מכאן לאחת המעצמות התרבותיות המשפיעות בעולם. במאה הבאה היא תיתן לעולם מחד את הקולנוע של פליני ואת המודה של ורסאצ'ה ומנגד את הפשיזם של מוסוליני, שבידיו וידי פשיסטים חקיינים כמו היטלר יהפוך לתופעה המדינית הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית.
איחוד איטליה היה הישג יוצא דופן של דיפלומטיה, מנהיגות חזונית ולוחמה אסטרטגית, שהצליח לשנות את פני חצי האי האיטלקי תוך פחות מעשור ולאחד את כולם סביב ממלכת סרדיניה ולהביאם למעמד של המדינה הלאומית האיטלקית המודרנית והמאוחדת.
איחוד איטליה הצליח במידה רבה תודות לשיתוף הפעולה המוצלח של השלישיה ההיסטורית והחד-פעמית הזו. אף שלא היו דומים ולא מעט מחלוקות היו ביניהם, ניצח בסוף שיתוף הפעולה והשילוב של הדיפלומטיה החכמה של קאבור, הכוח הצבאי של צבא פיימונטה בהובלת ויטוריו אמנואלה השני והפעולה המהפכנית, העממית והצבאית, אך לפני הכל הנחושה והמאוד אמיצה, של גריבלדי.
הסיפור של איחוד איטליה מוכיח גם שלעתים החלומות הגדולים ביותר מתחילים ממעשה קטן אחד - אלף איש לבושים באדום על חופי סיציליה, המובלים על ידי המצביא גריבלדי, הגיבור שדחה כל תגמול אישי למען חזון לאומי והעמיד את ארצו לפני טובתו האישית.
לא היה זה אדם אחד שאיחד את איטליה במהלך המאה ה-19 (Risorgimento ובאנגלית Italian Unification). היה זה צירוף של כמה אישים שהתחברו למהלך ההיסטורי המרשים של איחוד נסיכויות וממלכות שונות ולעתים יריבות למדינה מאוחדת וגדולה.
אותם מרכיבים שעתידים להיות איטליה המאוחדת היו דוכסויות, ערי מדינה, רפובליקות וממלכות קטנות שאך לא מזמן אף לחמו זו בזו לא פעם, בהובלת אימפריות אירופה הגדולות.
היסטורית, איחוד איטליה למדינת לאום מודרנית יוולד כרעיון של לאומיות, פועל יוצא ומאוחר מעט לאחר הכישלון באיטליה של "אביב העמים" האירופי, העידן בו עמים דרשו לממש את עצמם ולהפוך למדינות לאום.
כך יתחיל מה שיכונה לימים "המסע של האלף" לאיחוד איטליה בשנת 1860. איטליה עתידה להתאחד על ידי כמה דמויות מרכזיות ששיחקו את התפקידים המרכזיים באיחוד איטליה.
בקיץ 1860 נחת אדם קטן וסוער בחופי סיציליה, לבוש במעיל אדום וכובע ציורי. ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi) הגיע עם אלף מתנדבים בלבד, כדי לכבוש ממלכה של מיליון תושבים. הגיבור בן ה-53, שסבל כבר אז מכאבים ראומטיים קשים שילוו אותו עד יום מותו, הוביל אחת ההרפתקאות הפוליטיות המדהימות ביותר בהיסטוריה. בסיומה התגבשה איטליה המודרנית מתוך פסיפס של עשרות נסיכויות ומדינות קטנות.
העולם הטרום-תעשייתי של המאה ה-19 הותיר את חצי האי האיטלקי מפורד לרסיסים. בצפון שלטה אוסטריה על ונציה ולומברדיה, במרכז פרשו המדינות האפיפיוריות על פני רוב השטח, בדרום ובסיציליה שלטה ממלכת שתי הסיציליות הבורבונית, ורק פיימונטה-סרדיניה, ממלכתו של ויטוריו אמנואלה השני (Victor Emmanuel), נותרה כמדינה איטלקית עצמאית אמיתית. בכל מדינה היו מטבעות שונים, חוקים שונים, ולעתים אפילו שפות שונות.
הרעיון של איטליה מאוחדת החל להבשיל בעקבות הכיבושים הנפוליאוניים. חוויית השלטון הצרפתי, למרות קשייה, חשפה את האיטלקים לרעיונות לאומיים מודרניים. כשהסדר הישן הושב ב-1815, מיליוני איטלקים כבר ידעו שאפשר אחרת. המשורר ויטוריו אלפיירי (Vittorio Alfieri) ביטא את תחושת התסכול המשותפת: "איטליה היא רק ביטוי גיאוגרפי".
הנשמה המניעה של התהליך הייתה תנועת הריסורג'ימנטו (Risorgimento) - התקומה מחדש. בראש התנועה עמדו שלושה גברים שונים לחלוטין זה מזה. המפעיל הפוליטי היה קאמילו קאבור (Camillo Cavour), ראש ממשלת פיימונטה, אדם מעשי ורב תחבולות שהבין את המשחק הדיפלומטי באירופה. האידיאולוג היה ג'וזפה מאצ'יני (Giuseppe Mazzini), איש חזון רפובליקני שהקים את תנועת "איטליה הצעירה" וניסח את החזון הרוחני של האומה. הלוחם היה גריבלדי, גיבור רומנטי שלחם בדרום אמריקה לפני שחזר להקדיש את חייו לאיטליה.
הצעד הראשון במאבק היה השתתפות פיימונטה במלחמת קרים (1853-1856). קאבור שכנע את המלך ויטוריו אמנואלה השני לשלוח כוחות פיימונטיים לצד צרפת ובריטניה נגד רוסיה. ההשתתפות הזו הקנתה לפיימונטה מקום בשולחן המנצחים בוועידת פריז וזיכתה אותה בחסותו של נפוליאון השלישי. בוועידה עצמה העלה קאבור בפעם הראשונה את "השאלה האיטלקית" בפני מעצמות אירופה.
ב-1859 פרצה המלחמה השנייה של העצמאות האיטלקית. כוחות צרפת ופיימונטה הדפו את האוסטרים מלומברדיה בקרבות מגנטה וסולפרינו, אך נפוליאון הפתיע את בני בריתו בחתימת הסכם בלא ידיעתם עם האוסטרים בווילה פרנקה. קאבור, שהרגיש נבגד, התפטר מהממשלה. אולם הגלגלים כבר התחילו להסתובב, כשבנסיכויות המרכזיות נערכו משאלי-עם שהביאו לאיחוד עם פיימונטה.
כאן נכנס גריבלדי לתמונה ובדרך הכי דרמטית שאפשר. בליל 5 במאי 1860 הוא הפליג מגנואה עם אלף מתנדבים שכונו "האלף האדומים", רובם צעירים אידיאליסטים שמעולם לא אחזו בנשק. הם נחתו במרסלה שבסיציליה כשכוחותיהם המשולבים כללו בקושי 1,200 רובים ישנים. תוך זמן קצר התברר שהציבור הסיציליאני נואש מהשלטון הבורבוני, המושחת והדכאני מצרפת. האיכרים ראו בגריבלדי מושיע שיביא לחלוקה מחדש של האדמות.
הרגע המרגש ביותר מתרחש ב-26 באוקטובר 1860. זה קורה כשגריבלדי פוגש את המלך ויטוריו אמנואלה השני ליד נהר ולטורנו. הגיבור הרפובליקני, שיכול היה להכריז על עצמו כשליט דרום איטליה, מושיט את ידו למלך ואומר במילים שנכנסו להיסטוריה: "הנה איטליה שלך, הוד מלכותך" (Ecco l'Italia vostra, Maestà). למרות כאביו הראומטיים, מסרב גריבלדי לכל פיצוי ושב לחיים פשוטים באי קפררה.
ב-17 במרץ 1861 מוכרז ויטוריו אמנואלה השני כמלך איטליה בטקס חגיגי בטורינו. אולם המפעל לא מושלם. רומא נותרה בידי האפיפיור תחת הגנה צרפתית, בעוד ונציה עדיין נשלטת על ידי אוסטריה. מסינו דאצ'יליו (Massimo d'Azeglio), מדינאי ואמן איטלקי, מציין אז בחוכמה: "יצרנו איטליה, עכשיו צריך ליצור איטלקים".
ההשלמה תגיע בשני שלבים. ב-1866, בזכות ברית עם פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה, תקבל איטליה את ונציה למרות התבוסות הצבאיות שספגה. ב-1870, כשהכוחות הצרפתיים ייסוגו מרומא בשל המלחמה הפרוסית-צרפתית, תכבוש איטליה את עיר הנצח דרך הפרצה בחומת פורטה פיה. האפיפיור פיוס התשיעי יכריז על עצמו "שבוי הוותיקן", וחילוקי הדעות עם הכנסייה יימשכו עד הסכמי לטראן ב-1929.
מחיר האיחוד היה כבד יותר מהצפוי. הדרום נותר עני ומפגר, הפער בין צפון איטליה לדרום רק הלך והתרחב ומיליוני איטלקים נאלצו להגר לאמריקה בחיפוש אחר פרנסה. בנסיונות להטיל מסים על האוכלוסייה הדרומית פורצות מרידות עקובות מדם שיימשכו שנים. למרות כל הקשיים, הופך בהדרגה הפסיפס הפוליטי הקטן והמפורד למדינה אירופית מאוחדת שבתוך עשרות שנים תהפוך לכוח אזורי משמעותי.
אותו פסיפס פוליטי של נסיכויות עתיד להפוך מכאן לאחת המעצמות התרבותיות המשפיעות בעולם. במאה הבאה היא תיתן לעולם מחד את הקולנוע של פליני ואת המודה של ורסאצ'ה ומנגד את הפשיזם של מוסוליני, שבידיו וידי פשיסטים חקיינים כמו היטלר יהפוך לתופעה המדינית הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית.
איחוד איטליה היה הישג יוצא דופן של דיפלומטיה, מנהיגות חזונית ולוחמה אסטרטגית, שהצליח לשנות את פני חצי האי האיטלקי תוך פחות מעשור ולאחד את כולם סביב ממלכת סרדיניה ולהביאם למעמד של המדינה הלאומית האיטלקית המודרנית והמאוחדת.
איחוד איטליה הצליח במידה רבה תודות לשיתוף הפעולה המוצלח של השלישיה ההיסטורית והחד-פעמית הזו. אף שלא היו דומים ולא מעט מחלוקות היו ביניהם, ניצח בסוף שיתוף הפעולה והשילוב של הדיפלומטיה החכמה של קאבור, הכוח הצבאי של צבא פיימונטה בהובלת ויטוריו אמנואלה השני והפעולה המהפכנית, העממית והצבאית, אך לפני הכל הנחושה והמאוד אמיצה, של גריבלדי.
הסיפור של איחוד איטליה מוכיח גם שלעתים החלומות הגדולים ביותר מתחילים ממעשה קטן אחד - אלף איש לבושים באדום על חופי סיציליה, המובלים על ידי המצביא גריבלדי, הגיבור שדחה כל תגמול אישי למען חזון לאומי והעמיד את ארצו לפני טובתו האישית.
