שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
למה האשכולית מרירה ומה סוד טעמה המר?
על אף טעמה החמוץ-מריר ואי הנוחות שבקילופה, האשכולית (Grapefruit) העסיסית ונמנית על פירות ההדר הידועים, היא הנציגה הבכירה במועדון שלא באמת קיים - מועדון הפירות המרירים.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת מוצבה האשכולית כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטתית מרשימה.
באותה תקופה היא פרצה לחייהם של שומרי משקל ועושי הדיאטה, בתור דיאטה קיצונית, שהתבססה על אכילה כמותית של אשכוליות. כאן גם הפך טעמה המריר של האשכולית מחיסרון ליתרון, מכיוון שהוא תרם לאמינות העניין הבריאותי והדיאטטי בה.
והאמת היא שאכן, האשכולית היא גם בריאה. היא מצוינת לגוף, במיוחד כשהיא נלחמת בכולסטרול הרע שבו. הוויטמינים והאנטיאוקסידנטים שבאשכולית מעודדים ומחזקים לנו מאוד את המערכת החיסונית.
והאשכולית, מסתבר שוב, היא לא רק בעלת יתרונות בריאותיים, אלא גם תורמת וטובה להורדת משקל. לתרומתה לירידה במשקל תרמו מחקרים שהראו שתוספת אשכולית לתפריט תשמור על משקל יציב ותוכל גם לתרום לבדה, לירידה במשקל.
שתייה של כוס אחת של מיץ אשכוליות ביום יכולה למתן תסמינים של הצטננות ושפעת, לסייע במניעת גידולים סרטניים בריאות ובמעי הגס ואף לתרום למניעת מחלות לב והורדת רמת האינסולין בדם. האינסולין, כידוע, הוא הורמון שמאזן את רמות הסוכר בדם ובכך גם ימנע עלייה במשקל.
ואגב, לא תמיד האשכולית בריאה. אין לאכול אשכולית או ללגום מיץ אשכוליות סחוט, בסמוך לנטילת תרופות. לכן, חשוב להימנע משתיה של מיץ אשכוליות סחוט, אם לקחנו תרופה.
#ההיסטוריה
היסטורית, האשכולית היא פרי צעיר במיוחד. תולדות הפרי הזה הם מדהימים. הכלאה, שנעשתה לראשונה במאה ה-18, שילבה תפוז ג'מייקני ופומלו מאינדונזיה והיא שיצרה אותו.
התיעוד הראשון של הפרי הוא מ-1750.בשנות ה-80, והוא ממצב אותה כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטטית.
אגדה מקומית יודעת לספר על "קפטן שדוק", מי שגרם למלח אנגלי להביא לג'מייקה זרעי פומלו. האיש גם גידל את העץ לראשונה ובמיוחד ב-1823 הביאו מהפרי לפלורידה.
בפרדס וייס-קרמנסקי שבפתח תקווה, גם גידלו את האשכולית לראשונה. זה היה בתחילת המאה ה-20,.
הנה האשכולית בפרסומת שהיום לא היו עושים (עברית):
https://youtu.be/tTzsRlrZ-zg
יתרונותיה הבריאותיים:
https://youtu.be/BkG6riyZLgQ
אשכוליות טובות נגד סוכרת:
https://youtu.be/EUv2n-AEIkY
כך תחתכו ותגישו אשכולית לשולחן:
https://youtu.be/r9qsd6nNXBQ
ההורים ייהנו ודאי מאוד ממשקה עראק מופלא ופשוט, עם אשכולית אדומה ונענע (עברית):
https://youtu.be/tCGS_laQ4Pw
למה אסור לקחת תרופה ולשתות מיץ אשכוליות טבעי:
https://youtu.be/5Nxne8QfIhM
והשיר "אשכולית" של נעמי שמר:
https://youtu.be/-7qKw4AIGP4
איך בנויה הלשון?
הלשון שלנו היא איבר שרירי שמאפשר לנו לחוש טעם. כ-10,000 פקעיות טעם מכסות את הלשון שלנו וקולטות מולקולות מהמזון שאנו אוכלים. למעשה הן קולטות מולקולות מנוזלים בלבד והרוק הוא שמסייע להיווצרות הנוזלים הללו ולהמסה של המזון המוצק שאיו אוכלים. פקעיות הטעם הללו שולחות מידע למוח וכך אנו חשים הנאה או לא נהנים מטעמו של האוכל שאכלנו.
בני אדם משתמשים בלשון גם לדיבור והפקת צלילים. ישנם עיצורים, צלילי דיבור, שהלשון הכרחית להפקתם. בעיצורים כמו ל, ט או נ, תפקיד הלשון הוא חשוב ביותר. זו ככל הנראה הסיבה שהמושג "לשון" הפך לשם של שפת הדיבור שלנו, כמו שיודעים ילדים הלומדים בבית הספר את מקצוע הלשון.
גם בעלי חיים עושים שימוש בלשון. חתול מנקים את פרוותם מלכלוך בעזרת לשונם. צפרדעים צדים חרקים בעזרת לשונם. במקום להזיע כמונו, כלבים משתמשים בלשון כדי להוריד את חום גופם, באידוי המים מהלשון. וכמובן התוכים, בעלי הלשון העבה, שיכולים בעזרתה להגות מילים.
אגב, סתם שתדעו, ביחס לגודלה, הלשון היא השריר החזק בגופנו!
הנה הלשון ותפקידיה:
http://youtu.be/0hwOL91cjwM?t=10s
כך הלשון מייצרת לנו את תחושת הטעם, אם כי מפת הטעמים היא לא בדיוק מה שחשבנו (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הלשון אחראית לטעמים הנפלאים שאנו חווים:
https://youtu.be/C4rdqXXzPGU
באנגלית - איך הלשון פועלת?
https://youtu.be/fDWymCOIq4Q
הסבר נוסף:
http://youtu.be/KuP-Kj7MHes
מהם הטעמים שאנו מרגישים?
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
כיום יש טעם נוסף, חמישי, שהתגלה. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שהוא מעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.
ומה עם הטעם החריף? - הפתעה.. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
הנה מפת הטעמים על הטעמים ואזורי הלשון ולמה היא לא מדויקת ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:
http://youtu.be/j7GibFhuBmE
והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:
http://youtu.be/klowOsUukG4
מהו הטעם החמוץ ומה תפקידו בטבע ומטבח?
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון. הטעם הכי מפתיע באהדה אליו הוא הטעם החמוץ. גם אם יש פוליטיקאים המשתמשים במילה "חמוצים" כמילת גנאי, ציבור הצרכנים ואוהבי האוכל הטוב דווקא "מתים" על הטעם החמוץ.
ואכן, הטעם החמוץ () הוא אחד מחמשת הטעמים המוכרים בציבור, הטעמים הבסיסיים שחוש הטעם שלנו מזהה, לצד המתוק, המר, המלוח והאומאמי (ראו בתגית "אוממי").
לכל טעם יש את המקום שלו בלשון האנושית. אם את המליחות, למשל, רובנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, מעט מאחור אנו חשים את המתיקות, הטעם המר מורגש בקצה הפנימי צדדי שלה ובצידי הלשון לפניו מורגש הטעם החמוץ.
#איך אנו מזהים טעם חמוץ?
פיזיולוגית, הטעם החמוץ נגרם כתוצאה מנוכחות של חומצות - חומרים כימיים עם מולקולות המשחררות יוני מימן במגע עם מים. ככל שריכוז יוני המימן גבוה יותר, כך הטעם החמוץ עז יותר.
טעמו החמוץ של המזון מורגש בעיקר בצידי הלשון פנימה, אזור בו יש פקעיות טעם, מעין קולטנים הרגישים לחומצות. באמצעות תאי עצב שונים מעבירות פקעיות הטעם הללו את המידע למוח, שם מעובד המידע ואנו מבינים שהמזון או המשקה שבפינו הוא חמוץ.
#תפקידי הטעם החמוץ
החמיצות ממלאת בטבע תפקיד מכריע כמנגנון הגנה. פירות שאינם בשלים מכילים חומצות רבות המעניקות להם טעם חמוץ בולט. טעם כזה, המזוהה גם במזון מקולקל, מרתיע בעלי חיים מאכילת הפרי לפני הבשלת הזרעים והפצתם בזמן הנכון.
עם הבשלת הפרי, יורדת רמת החומציות ומתגבר הטעם המתוק שהופך את הפרי מושך יותר לאכילה. זו שיטה מצוינת שהתפתחה באבולוציה, המבטיחה את תפוצת הזרעים לאחר אכילת הפירות וההמשכיות של הצמח.
מעבר לתפקידה האבולוציוני, החמיצות היא גם מנגנון שימור טבעי. רבים מהחיידקים המזיקים אינם מסוגלים לשגשג בסביבה חומצית, מה שאגב איפשר לאדם לאורך ההיסטוריה להשתמש בטכניקות של שימור מזון, באמצעות החמצה או כבישה שלו.
החמיצות היא לא רק טעם אלא חוויה חושית מורכבת המשלבת תחושות של רעננות, חדות ולעתים אף כיווץ – אותה תחושה מוכרת כש"פנינו מתכווצות" מלימון חזק. תחושה זו, למרות היותה אינטנסיבית, ממשיכה למשוך אותנו שוב ושוב אל המאכלים החמוצים, אולי בשל האות שהיא מעבירה למוח על עושר תזונתי של ויטמין C והתחושה המרעננת שהיא מספקת.
#חמוצים במטבח
למעשה, כל החמוצים למיניהם, מהכרוב הכבוש (Sauerkraut), המלפפונים החמוצים, הגזר והכרובית המוחמצים ועד לקימצ'י (Kimchi) הקוריאני, אינג'רה אתיופית, סלגם טורקי ואפילו יוגורט - כולם תוצרים של תהליכי תסיסה לקטית, היוצרים סביבה חומצית שמעכבת התפתחות של חיידקים מזיקים. המעניין הוא שאת התסיסה הלקטית יוצרים חיידקים טובים, שמפרקים את הפחמימות והסוכרים במזונות ויוצרים את החומצה.
מקורות החמיצות במטבח מגוונים: החל מלימונים וליים, דרך חומץ לסוגיו ועד לרכיבים פחות מוכרים כמו סומאק (Sumac) במטבח המזרח-תיכוני או אמצ'ור (Amchur) - אבקת מנגו ירוק מיובש בנ עושים שימוש במטבח ההודי. רבים מהמטבחים האסיאתיים משתמשים בחומצה כרכיב מרכזי, כמו התמרינד (Tamarind) במטבח התאילנדי או חומץ האורז במטבחי יפן.
#תפקיד החמוצים בצלחת
במטבח, החמיצות היא כלי רב-עוצמה. היא מספקת איזון לטעמים אחרים, מדגישה טעמים עדינים, "חותכת" שומניות ומעוררת את בלוטות הרוק - תכונה שמגבירה את תחושת הרעב ומשפרת את חווית האכילה.
השף הבריטי המפורסם אסטון בלומנטל (Heston Blumenthal) גורס שהחומצה היא "סוד קולינרי" המסוגל להעצים טעמים ללא הוספת מלח.
הנה הטעם החמוץ מול האחרים על הלשון (עברית):
https://youtu.be/XVe-6LC1pAU
על מפת הטעמים וכיצד היא מייצגת תפיסות מוטעות במדע (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
להכין מלפפונים חמוצים שמוכנים תוך פחות משעה:
https://youtu.be/yOrMoN07n6k
ירקות מוחמצים ביתיים הם להיט זול וטעים:
https://youtu.be/4p9z-Y8dKFQ
הטעם החמוץ במטבח התאילנדי:
https://youtu.be/o8w2GC45TYk
ופרודיה על "מתוק מתוק" בחמיצות סאטירית (עברית):
https://youtu.be/b3yh4yR7-F0
מהו הטעם המלוח של המלח וכיצד קוצרים אותו?
המלח (Salt) הוא חומר טבעי המשמש את האדם כתבלין וכחומר משמר כבר אלפי שנים.
כבר בעידן הפרהיסטורי נחשב המלח למינרל הראשון לו נזקק האדם באוכל שלו. אז התבססה תזונת האדם בעיקר על ציד ולקט. את כמות המלחים שהיה זקוק לה הוא קיבל מהבשר, מבלי שנזקק לתוספות אחרות.
איך הגיע המלח לבשר הציד? - כל מזון מהחי מכיל לא מעט מלח. זאת כי גם בעלי החיים זקוקים למלח ולכן הוא נמצא בדמם. הטורפים מקבלים את המלח מטרף של חיות אחרות, בעוד חיות צמחוניות צורכות אותו מצמחים לופיטיים ומשתייה של מים מליחים.
רובנו מכירים את המלח בתור זה שמספק את הטעם המלוח לאוכל שלנו. הטעם הזה מורגש כשהלשון שלנו חשה נוכחות של מלחים מסוימים, כמו יוני נתרן וסידן. כשהיונים הללו עוברים דרך תעלות היונים שבלשון הם יוצרים דחף עצבי.
ייצור המלח לא השתנה הרבה במהלך אלפי השנים שבהן משתמשים בו. מלח הבישול, התבלין הנפוץ ביותר על שולחננו וזה שנותן למאכלים את הטעם המלוח, נמצא הן במי הים והן באדמה, בצורת סלעי מלח.
מהים שואבים את המים ומזרימים אותם לתוך בריכות רדודות שנחפרו לשם כך. הן נקראות בריכות אידוי. הסיבה היא שלאחר שהשמש מאדה את מי-הים, בבריכות נשאר רק המלח היבש. אז קוצרים אותו (כלומר אוספים את המלח), אורזים אותו ושולחים לשיווק בחנויות.
במקרה של סלעי המלח, הם נוצרים ממשקע המלח של ימים ואוקיינוסים קדומים. עניין של מיליוני שנים.
בכל מקרה, את סלעי המלח שבמכרות המלח, נוהגים לכרות היישר מתוך האדמה. לאחר שנכרה מהאדמה, שוטפים את סלע המלח היטב ומייבשים אותו. עתה הוא מוכן לאריזה ולשיווק.
כשהמלח יימכר לקונים, הוא יהיה בתצורה המפוררת. זה יהיה או בצורה של מלח גס, הנראה כגבישי מלח לבנים, או כאבקת מלח הבישול, כמו שאנו מכירים משולחן האוכל שלנו.
אולי זו עובדה שתפתיע אתכם, אבל המלח הוא למעשה, הסלע היחידי בטבע שראוי למאכל.
הנה תהליך הייצור של המלח מהים:
https://youtu.be/0vVyw2rVA4Q
בריכות האידוי:
http://youtu.be/bTVc4UqgwVo
קוצרי מלח ביפן:
https://youtu.be/KNGC44RlMqc
ומבט מיקרוסקופ בגבישי המלח:
https://youtu.be/ZTG8FCJZL3M
על אף טעמה החמוץ-מריר ואי הנוחות שבקילופה, האשכולית (Grapefruit) העסיסית ונמנית על פירות ההדר הידועים, היא הנציגה הבכירה במועדון שלא באמת קיים - מועדון הפירות המרירים.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת מוצבה האשכולית כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטתית מרשימה.
באותה תקופה היא פרצה לחייהם של שומרי משקל ועושי הדיאטה, בתור דיאטה קיצונית, שהתבססה על אכילה כמותית של אשכוליות. כאן גם הפך טעמה המריר של האשכולית מחיסרון ליתרון, מכיוון שהוא תרם לאמינות העניין הבריאותי והדיאטטי בה.
והאמת היא שאכן, האשכולית היא גם בריאה. היא מצוינת לגוף, במיוחד כשהיא נלחמת בכולסטרול הרע שבו. הוויטמינים והאנטיאוקסידנטים שבאשכולית מעודדים ומחזקים לנו מאוד את המערכת החיסונית.
והאשכולית, מסתבר שוב, היא לא רק בעלת יתרונות בריאותיים, אלא גם תורמת וטובה להורדת משקל. לתרומתה לירידה במשקל תרמו מחקרים שהראו שתוספת אשכולית לתפריט תשמור על משקל יציב ותוכל גם לתרום לבדה, לירידה במשקל.
שתייה של כוס אחת של מיץ אשכוליות ביום יכולה למתן תסמינים של הצטננות ושפעת, לסייע במניעת גידולים סרטניים בריאות ובמעי הגס ואף לתרום למניעת מחלות לב והורדת רמת האינסולין בדם. האינסולין, כידוע, הוא הורמון שמאזן את רמות הסוכר בדם ובכך גם ימנע עלייה במשקל.
ואגב, לא תמיד האשכולית בריאה. אין לאכול אשכולית או ללגום מיץ אשכוליות סחוט, בסמוך לנטילת תרופות. לכן, חשוב להימנע משתיה של מיץ אשכוליות סחוט, אם לקחנו תרופה.
#ההיסטוריה
היסטורית, האשכולית היא פרי צעיר במיוחד. תולדות הפרי הזה הם מדהימים. הכלאה, שנעשתה לראשונה במאה ה-18, שילבה תפוז ג'מייקני ופומלו מאינדונזיה והיא שיצרה אותו.
התיעוד הראשון של הפרי הוא מ-1750.בשנות ה-80, והוא ממצב אותה כמרכיב בעל עוצמה רפואית ודיאטטית.
אגדה מקומית יודעת לספר על "קפטן שדוק", מי שגרם למלח אנגלי להביא לג'מייקה זרעי פומלו. האיש גם גידל את העץ לראשונה ובמיוחד ב-1823 הביאו מהפרי לפלורידה.
בפרדס וייס-קרמנסקי שבפתח תקווה, גם גידלו את האשכולית לראשונה. זה היה בתחילת המאה ה-20,.
הנה האשכולית בפרסומת שהיום לא היו עושים (עברית):
https://youtu.be/tTzsRlrZ-zg
יתרונותיה הבריאותיים:
https://youtu.be/BkG6riyZLgQ
אשכוליות טובות נגד סוכרת:
https://youtu.be/EUv2n-AEIkY
כך תחתכו ותגישו אשכולית לשולחן:
https://youtu.be/r9qsd6nNXBQ
ההורים ייהנו ודאי מאוד ממשקה עראק מופלא ופשוט, עם אשכולית אדומה ונענע (עברית):
https://youtu.be/tCGS_laQ4Pw
למה אסור לקחת תרופה ולשתות מיץ אשכוליות טבעי:
https://youtu.be/5Nxne8QfIhM
והשיר "אשכולית" של נעמי שמר:
https://youtu.be/-7qKw4AIGP4
הלשון שלנו היא איבר שרירי שמאפשר לנו לחוש טעם. כ-10,000 פקעיות טעם מכסות את הלשון שלנו וקולטות מולקולות מהמזון שאנו אוכלים. למעשה הן קולטות מולקולות מנוזלים בלבד והרוק הוא שמסייע להיווצרות הנוזלים הללו ולהמסה של המזון המוצק שאיו אוכלים. פקעיות הטעם הללו שולחות מידע למוח וכך אנו חשים הנאה או לא נהנים מטעמו של האוכל שאכלנו.
בני אדם משתמשים בלשון גם לדיבור והפקת צלילים. ישנם עיצורים, צלילי דיבור, שהלשון הכרחית להפקתם. בעיצורים כמו ל, ט או נ, תפקיד הלשון הוא חשוב ביותר. זו ככל הנראה הסיבה שהמושג "לשון" הפך לשם של שפת הדיבור שלנו, כמו שיודעים ילדים הלומדים בבית הספר את מקצוע הלשון.
גם בעלי חיים עושים שימוש בלשון. חתול מנקים את פרוותם מלכלוך בעזרת לשונם. צפרדעים צדים חרקים בעזרת לשונם. במקום להזיע כמונו, כלבים משתמשים בלשון כדי להוריד את חום גופם, באידוי המים מהלשון. וכמובן התוכים, בעלי הלשון העבה, שיכולים בעזרתה להגות מילים.
אגב, סתם שתדעו, ביחס לגודלה, הלשון היא השריר החזק בגופנו!
הנה הלשון ותפקידיה:
http://youtu.be/0hwOL91cjwM?t=10s
כך הלשון מייצרת לנו את תחושת הטעם, אם כי מפת הטעמים היא לא בדיוק מה שחשבנו (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הלשון אחראית לטעמים הנפלאים שאנו חווים:
https://youtu.be/C4rdqXXzPGU
באנגלית - איך הלשון פועלת?
https://youtu.be/fDWymCOIq4Q
הסבר נוסף:
http://youtu.be/KuP-Kj7MHes
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון שלנו:
את המליחות אנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, קצת מאחוריו מרגישים מתיקות, בצידי הלשון פנימה מורגש טעמו החמוץ של המזון ובקצה הפנימי של הלשון מורגש הטעם המר.
כיום יש טעם נוסף, חמישי, שהתגלה. קוראים לו "אוממי" (Umami). זוהי מילה שפירושה ביפאנית "טעים". לטעם האוממי אחראי מונוסודיום גלוטמט, שהוא מעצים טעם של תבשילים רבים. המונוסודיום גלוטמט פותח על ידי התעשייה היפאנית כדי לחזק טעמים של דברי מזון.
ומה עם הטעם החריף? - הפתעה.. הטעם החריף אינו טעם כלל, אלא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו.
הנה מפת הטעמים על הטעמים ואזורי הלשון ולמה היא לא מדויקת ומייצגת תפיסה מדעית מוטעית (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
הטעמים השונים שאנו מזהים בפה:
http://youtu.be/-mZqOimqGC8
פירוט החושים ותפקידם ההישרדותי ואחרי זה בדיקת טעם לאנשים (עברית):
https://youtu.be/LUzvpLs0GwM
סרטון אנימציה שמציג את אזורי הטעם בלשון שלנו:
http://youtu.be/j7GibFhuBmE
והסבר מדעי לבלוטות הטעם שעל הלשון שלנו:
http://youtu.be/klowOsUukG4
הלשון שלנו יודעת לזהות ארבעה סוגי טעמים. כל אחד מהם מזוהה באזור אחר של הלשון. הטעם הכי מפתיע באהדה אליו הוא הטעם החמוץ. גם אם יש פוליטיקאים המשתמשים במילה "חמוצים" כמילת גנאי, ציבור הצרכנים ואוהבי האוכל הטוב דווקא "מתים" על הטעם החמוץ.
ואכן, הטעם החמוץ () הוא אחד מחמשת הטעמים המוכרים בציבור, הטעמים הבסיסיים שחוש הטעם שלנו מזהה, לצד המתוק, המר, המלוח והאומאמי (ראו בתגית "אוממי").
לכל טעם יש את המקום שלו בלשון האנושית. אם את המליחות, למשל, רובנו מרגישים בצידה הקדמי של הלשון, מעט מאחור אנו חשים את המתיקות, הטעם המר מורגש בקצה הפנימי צדדי שלה ובצידי הלשון לפניו מורגש הטעם החמוץ.
#איך אנו מזהים טעם חמוץ?
פיזיולוגית, הטעם החמוץ נגרם כתוצאה מנוכחות של חומצות - חומרים כימיים עם מולקולות המשחררות יוני מימן במגע עם מים. ככל שריכוז יוני המימן גבוה יותר, כך הטעם החמוץ עז יותר.
טעמו החמוץ של המזון מורגש בעיקר בצידי הלשון פנימה, אזור בו יש פקעיות טעם, מעין קולטנים הרגישים לחומצות. באמצעות תאי עצב שונים מעבירות פקעיות הטעם הללו את המידע למוח, שם מעובד המידע ואנו מבינים שהמזון או המשקה שבפינו הוא חמוץ.
#תפקידי הטעם החמוץ
החמיצות ממלאת בטבע תפקיד מכריע כמנגנון הגנה. פירות שאינם בשלים מכילים חומצות רבות המעניקות להם טעם חמוץ בולט. טעם כזה, המזוהה גם במזון מקולקל, מרתיע בעלי חיים מאכילת הפרי לפני הבשלת הזרעים והפצתם בזמן הנכון.
עם הבשלת הפרי, יורדת רמת החומציות ומתגבר הטעם המתוק שהופך את הפרי מושך יותר לאכילה. זו שיטה מצוינת שהתפתחה באבולוציה, המבטיחה את תפוצת הזרעים לאחר אכילת הפירות וההמשכיות של הצמח.
מעבר לתפקידה האבולוציוני, החמיצות היא גם מנגנון שימור טבעי. רבים מהחיידקים המזיקים אינם מסוגלים לשגשג בסביבה חומצית, מה שאגב איפשר לאדם לאורך ההיסטוריה להשתמש בטכניקות של שימור מזון, באמצעות החמצה או כבישה שלו.
החמיצות היא לא רק טעם אלא חוויה חושית מורכבת המשלבת תחושות של רעננות, חדות ולעתים אף כיווץ – אותה תחושה מוכרת כש"פנינו מתכווצות" מלימון חזק. תחושה זו, למרות היותה אינטנסיבית, ממשיכה למשוך אותנו שוב ושוב אל המאכלים החמוצים, אולי בשל האות שהיא מעבירה למוח על עושר תזונתי של ויטמין C והתחושה המרעננת שהיא מספקת.
#חמוצים במטבח
למעשה, כל החמוצים למיניהם, מהכרוב הכבוש (Sauerkraut), המלפפונים החמוצים, הגזר והכרובית המוחמצים ועד לקימצ'י (Kimchi) הקוריאני, אינג'רה אתיופית, סלגם טורקי ואפילו יוגורט - כולם תוצרים של תהליכי תסיסה לקטית, היוצרים סביבה חומצית שמעכבת התפתחות של חיידקים מזיקים. המעניין הוא שאת התסיסה הלקטית יוצרים חיידקים טובים, שמפרקים את הפחמימות והסוכרים במזונות ויוצרים את החומצה.
מקורות החמיצות במטבח מגוונים: החל מלימונים וליים, דרך חומץ לסוגיו ועד לרכיבים פחות מוכרים כמו סומאק (Sumac) במטבח המזרח-תיכוני או אמצ'ור (Amchur) - אבקת מנגו ירוק מיובש בנ עושים שימוש במטבח ההודי. רבים מהמטבחים האסיאתיים משתמשים בחומצה כרכיב מרכזי, כמו התמרינד (Tamarind) במטבח התאילנדי או חומץ האורז במטבחי יפן.
#תפקיד החמוצים בצלחת
במטבח, החמיצות היא כלי רב-עוצמה. היא מספקת איזון לטעמים אחרים, מדגישה טעמים עדינים, "חותכת" שומניות ומעוררת את בלוטות הרוק - תכונה שמגבירה את תחושת הרעב ומשפרת את חווית האכילה.
השף הבריטי המפורסם אסטון בלומנטל (Heston Blumenthal) גורס שהחומצה היא "סוד קולינרי" המסוגל להעצים טעמים ללא הוספת מלח.
הנה הטעם החמוץ מול האחרים על הלשון (עברית):
https://youtu.be/XVe-6LC1pAU
על מפת הטעמים וכיצד היא מייצגת תפיסות מוטעות במדע (מתורגם):
https://youtu.be/hz6GULbowAk
להכין מלפפונים חמוצים שמוכנים תוך פחות משעה:
https://youtu.be/yOrMoN07n6k
ירקות מוחמצים ביתיים הם להיט זול וטעים:
https://youtu.be/4p9z-Y8dKFQ
הטעם החמוץ במטבח התאילנדי:
https://youtu.be/o8w2GC45TYk
ופרודיה על "מתוק מתוק" בחמיצות סאטירית (עברית):
https://youtu.be/b3yh4yR7-F0
מפת הטעמים
המלח (Salt) הוא חומר טבעי המשמש את האדם כתבלין וכחומר משמר כבר אלפי שנים.
כבר בעידן הפרהיסטורי נחשב המלח למינרל הראשון לו נזקק האדם באוכל שלו. אז התבססה תזונת האדם בעיקר על ציד ולקט. את כמות המלחים שהיה זקוק לה הוא קיבל מהבשר, מבלי שנזקק לתוספות אחרות.
איך הגיע המלח לבשר הציד? - כל מזון מהחי מכיל לא מעט מלח. זאת כי גם בעלי החיים זקוקים למלח ולכן הוא נמצא בדמם. הטורפים מקבלים את המלח מטרף של חיות אחרות, בעוד חיות צמחוניות צורכות אותו מצמחים לופיטיים ומשתייה של מים מליחים.
רובנו מכירים את המלח בתור זה שמספק את הטעם המלוח לאוכל שלנו. הטעם הזה מורגש כשהלשון שלנו חשה נוכחות של מלחים מסוימים, כמו יוני נתרן וסידן. כשהיונים הללו עוברים דרך תעלות היונים שבלשון הם יוצרים דחף עצבי.
ייצור המלח לא השתנה הרבה במהלך אלפי השנים שבהן משתמשים בו. מלח הבישול, התבלין הנפוץ ביותר על שולחננו וזה שנותן למאכלים את הטעם המלוח, נמצא הן במי הים והן באדמה, בצורת סלעי מלח.
מהים שואבים את המים ומזרימים אותם לתוך בריכות רדודות שנחפרו לשם כך. הן נקראות בריכות אידוי. הסיבה היא שלאחר שהשמש מאדה את מי-הים, בבריכות נשאר רק המלח היבש. אז קוצרים אותו (כלומר אוספים את המלח), אורזים אותו ושולחים לשיווק בחנויות.
במקרה של סלעי המלח, הם נוצרים ממשקע המלח של ימים ואוקיינוסים קדומים. עניין של מיליוני שנים.
בכל מקרה, את סלעי המלח שבמכרות המלח, נוהגים לכרות היישר מתוך האדמה. לאחר שנכרה מהאדמה, שוטפים את סלע המלח היטב ומייבשים אותו. עתה הוא מוכן לאריזה ולשיווק.
כשהמלח יימכר לקונים, הוא יהיה בתצורה המפוררת. זה יהיה או בצורה של מלח גס, הנראה כגבישי מלח לבנים, או כאבקת מלח הבישול, כמו שאנו מכירים משולחן האוכל שלנו.
אולי זו עובדה שתפתיע אתכם, אבל המלח הוא למעשה, הסלע היחידי בטבע שראוי למאכל.
הנה תהליך הייצור של המלח מהים:
https://youtu.be/0vVyw2rVA4Q
בריכות האידוי:
http://youtu.be/bTVc4UqgwVo
קוצרי מלח ביפן:
https://youtu.be/KNGC44RlMqc
ומבט מיקרוסקופ בגבישי המלח:
https://youtu.be/ZTG8FCJZL3M
