ציורי פרסקו, או פרסקאות, הם תמשיחי קיר, ציורים בצבע, המצוירים על קיר או על תקרה - כשהטיח עודנו טרי.

מפני שציורי הפרסקו מצוירים על גבי טיח טרי, צריכים אמני הפרסקו המציירים אותם, לצייר במהירות ולסיים לפני שהטיח יתייבש.

מעבר לגודל המרשים של הציורים שנהגו לצייר כך, לציור על הטיח הלח שעל קירות הבניינים היו יתרונות.

אולי היתרון המרכזי שבהם הוא אורך החיים של הציורים. הציורים בטכניקת ה"פרסקו" משתמרים לאורך זמן ארוך הרבה יותר ולא מתקלפים כמו ציור על טיח יבש.

רבים מציורי הפרסקו צוירו על קירות כנסיות ומבני ציבור בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס. ציור הפרסקו המפורסם ביותר הוא הציור "בריאת העולם" של מיכאלאנג'לו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, שבקרית הוותיקן ברומא.


הנה סיפורם של ציורי הפרסקו:

http://youtu.be/-prAIz0urTE


מלכת הפרסקו בעולם היא הקפלה הסיסטינית במדינת הוותיקן, עם פרסקו של רפאל, מיכאלאנג'לו ואחרים:

http://youtu.be/PEE3B8Fsuc0


כך נמכרים הפיגמנטים, המשמשים בין השארמלהכנת הצבע לפרסקו:

http://youtu.be/Icrm9sjjfkE


צייר פרסקו מודרני בעבודה:

https://youtu.be/7dZA4aFffLY


ויצירת פרסקו מודרני עם קישור לאינטרנט:

https://youtu.be/6wxT8hGquXY?t=13s

האם ראיתם פעם פסלים של מפלצות ושדים עשויי אבן הניצבים על מבנים עתיקים - אם אלו סתם פסלים, מדובר בגְּרוֹטֶסְקים (grotesque). אם הם מרזבים מפוסלים - הם לא...

חוקרי האמנות הגותית מבחינים בין "גְּרוֹטֶסְק", או גְּרוֹטֶסְקָה, ל"גרגויל", כאשר השני הוא מרזב המעוצב כשד או מפלצת בעוד הראשון הוא פסל של שד או מפלצת שאינו מרזב.

בציבור, שאינו תמיד מבין, מקובל לכנות את שני סוגי הפסלים בשם "גרגויל", אבל אתם כבר תדעו מהיום שמה שאינו מרזב הוא "גרוטסק" ולא "גרגויל".


הנה ההסבר של הגרוטסקות והגרגוילים וההבדלים ביניהם:

https://youtu.be/HLm-3DKEQk8?t=18s


והגרוטסקות ששורשיהן בימי הביניים:

https://youtu.be/nOlE_malBqk

צבעי אקריליק (Acrylic paint) הם צבעים שמתייבשים מהר וכוללים פיגמנטים שעורבבו בתחליב רזין אקרילי, נוזל שמכיל פולימר סינתטי.

יתרונם הגדול של צבעי אקריליק הוא שניתן לדלל אותם במים ויחד עם זאת, כשהצבע האקרילי מתייבש - הוא הופך עמיד למים ואינו נמס כמו צבעי מים דוגמת הגואש והאקוורל.

באמנות הגבוהה של המחצית השנייה של המאה ה-20 החליפו צבעי אקריליק את צבעי הגואש, הצבעים הפופולריים של המאות ה-18, ה-19 ותחילת המאה ה-20. היתרונות שאפשרו להם להפוך כה מצליחים בקרב הציירים המקצועיים היו העמידות הגבוהה שלהם, נוחים השימוש בהם ומחירם הזול, שלא היה יקר ממחירי הגואש הנחות והיווה שיקול שציירים רעבים לקחו מאז ומתמיד בחשבון.


כך מציירים בצבע אקריליק:

https://youtu.be/nkPGWW5a8Cs


ציורי דיוקן באקריליק:

https://youtu.be/6WTjkwS2VG4


וציור מודרני של ג'קסון פולוק בצבעי אקריליק:

https://youtu.be/fnORitT5h4U

לעיתים מייחסים בטעות את החמשה לנזיר הנוצרי שהיה גם מורה למוסיקה, גווידו ד'ארצו (גווידו מהעיר האיטלקית ארצו). אבל זוהי טעות. גווידו הוא אמנם מי שנתן שמות לתווים במאה ה-11. השמות ניתנו על פי מילות שיר התפילה "המנון ליוחנן המטביל". כל שורה בשיר החלה בהברה אחרת, שנלקחה בתור שם הצליל שבו היא החלה. הצלילים בהמנון הזה היו בסדר עולה, על פי הסדר בסולם. וכך היו ההברות הראשונות בשוות השיר לשמות הצלילים בסולם: אוּט, רֶה, מִי וכן הלאה. שם הצליל אוּט הוחלף בהמשך ל-do מהמילה Domine (אלוהים) - הוא הצליל דו.

גווידו, אגב, גם המציא עוד שיטה מבריקה להוראת שירה. היא זכתה לכינוי "היד הגווידויאנית", שבעזרתה לימד ואימן את תלמידיו לשיר תווים. המורה הרים את כף ידו ובאצבעו נהג להצביע על מקומות שונים בכף היד וכך סימל לתלמידים תווים שונים לשירה, ללא צורך ברישום של המנגינה.

תווים הם סדרת סימנים וסמלים ושיטה שבעזרתה יחלו עם הזמן לרשום את צלילי המוסיקה. רישום התווים, בדרך אל החמשה המוסיקלית, הלך והתפתח בהדרגה, כשנדרשה שיטה טובה יותר משינון והעברה בעל-פה של מנגינות. אז גווידו אמנם נתן לתווים את שמם, אבל בהתפתחות חמשת התווים, אותה שורה בת 5 קווים שעליה כותבים את התווים המוסיקליים, שם היה גווידו רק אחד התורמים לפיתוח שיטת הרישום המוכרת לנו.

בימי הביניים המוקדמים, במשך מאות שנים, נהגו לרשום את המנגינות בכנסייה באמצעות נוימות. הנוימות, בדומה לטעמי המקרא היהודיים, היו סימנים קבועים שהופיעו מעל הברות ומילים בשיר. כל נוימה סימנה כיצד לשיר את ההברה או המילה שמתחתיה. במאה ה-10 החלו לרשום את הנוימות בגבהים שונים מעל למילים, כשהגובה סימן את הגובה המשתנה שבו יש לשיר את הנוימה. במאה ה-11 הוסיפו שני קווים מאוזנים שעל גבם רשמו את הנוימות. קווים אלה הורו את הגובה המוחלט של הצלילים, לרוב ביחס לצלילים דו ופה.

גווידו ד'ארצו תרם צבעים לשני הקווים הללו. את הקו של הצליל דו הוא ייצג בצבע צהוב, בעוד הקו של הצליל פה נצבע באדום. הקווים הנוספים של שורת התווים התווספו אחריו ורק כשהנוימות פינו את מקומן לרישום תווים מדויקים, תו אחד לצליל אחד. בתחילה התרחבה השורה ל-4 קווים ובהמשך תולדות המוסיקה נוסף קו חמישי והחמשה התקבעה על 5 קווים ובצורה שאותה אנו מכירים היום.


הנה סיפור חייו ופועלו של ממציא התווים גווידו ד'ארצו:

https://youtu.be/l-JMX7tVqog


התפתחות כתב התווים ותרומתו של גווידו ד'ארצו לתהליך:

http://youtu.be/LxkstaYPztM


ספר שמספר על המצאותיו המוסיקליות של גידו ד'ארצו:

http://youtu.be/XBPVpJOFO-s


היד של גווידו ד'ארצו יכולה לסמן גם היום למקהלה כיצד ומה לשיר:

http://youtu.be/MmR716ZTqL8


כך משתמשים ביד הגווידואית:

https://youtu.be/eBq-S_QdU2U


ובחיוך - כשהאמריקאים החלו לקרוא לתווים על שם אותיות ה-ABC, הם לא שיערו שיקרה להם האסון של יניביזם (עברית):

https://youtu.be/4LPeRNLW13c

הטרובדורים היו הזמרים של ימי הביניים. הם הופיעו בטירות של האצילים ונהגו לבדר את האצילים ואורחיהם בטירה. פעמים רבות הם שרו בזמן הארוחה, שכן הייתה אמונה רווחת בימי הביניים שהמוסיקה עוזרת לעיכול בשעת האוכל.

הטרובדורים היו זמרים ומשוררים שהחלו לפעול במאה ה-11, בחבל פרובאנס שבצרפת. הם נהגו לשיר וללוות את עצמם בלאוטה, קתרוס או נבל, לעיתים בהרכב ולרוב לבד. איש לא יודע כיצד נשמעו הטרובדורים בדיוק. להקות מעטות בעולם מנסות לשחזר את הצליל המשוער שלהם ואת צורת ההופעה שהייתה נהוגה אז.

בכל ארץ קראו להם אחרת. בצרפת הם כונו "טרוברים" ובגרמניה "מינזינגרים". עד היום נוהגים לכנות בשם זה זמרים בודדים, השרים בליווי כלי נגינה אקוסטיים בלבד ובשירתם שמים דגש על שירים סיפוריים.

חשוב לדעת שהטרובדורים לא היו זמרים ונגנים נודדים דווקא. המוזיקאי הנודד בימי הביניים נקרא דווקא "מינסטרל" או "ז'ונגלר". הוא היה לרוב עני ונחשב לפשוט שבמוסיקאים. לעומתו היו הטרובדור והטרובר משוררים ומלחינים אצילים או מוסיקאים בכירים, שפעלו בחצרות האצילים. הם היו האליטה המוסיקלית של ימי הביניים.


הנה הרכב שמבצע את שירי הטרובדורים של ימי הביניים:

http://youtu.be/7gPf24lXa7A


טרובדור במוסיקת נבל מימי הביניים:

https://youtu.be/ZvaRMZPROSo


ומוסיקת טרובדורים לגיטרה:

http://youtu.be/lEqaCvxrl-s


הרכב של כלי נגינה שמרחיב את מושג הטרובדורים:

http://youtu.be/A9Mb2OBGF7Y

אם תהיתם פעם למה המדונה בציורים הנוצריים צוירה פעם כשיש בה הסתרה של יופייה או אפילו עיוות גופני כלשהו, דעו לכם שיש סיבות היסטוריות של ממש לכך.

בימי הביניים נהגו לצייר גם את הילדים בצורה מכוערת, שמזכירה יותר אנשים מבוגרים ולא יפים, מאשר ילדים חמודים.

לגבי דמויות דתיות, זה בא מרעיון שנקרא בלטינית Homunculus, או "איש קטן" ולפיו ישו ומריה נולדו בדיוק כשם שייראו בעתיד ולא כילדים. לכן תוארו הילדים הקדושים עם פנים של מבוגרים.

ובכלל, הרעיון של יופי באמנות לא כל כך התקיים בימי הביניים. לא הייתה אז אמנות לעצמה אלא בעיקר אמנות ששירתה מטרות דתיות. אמנים אז לא חתמו בשמם על יצירות ומבקרי אמנות היה מושג שלא הומצא עדיין. תנאי החיים היו אז קשים וברוב המקרים אנשים עסקו בהישרדות פיזית והתמודדות עם העוני והדלות שחוו רובם.

רק בתקופת הרנסאנס, כשאנשים החלו להאמין בהומניזם, באדם הפרטי ובעולמו הרוחני, החלו לצייר את הקדושים כבני אדם וחשבו כיצד להפוך אותם ליפים. אחרים, כמו העשירים שהחלו להתעשר ולהזמין ציורים של ילדיהם, ביקשו לראות אותם יפים וחמודים.

באופן מעניין החזיר בהמשך הצייר הנודע ג'וטו די בונדונה, את הכיעור האנושי אל האמנות וכך הפך את הציור לטבעי יותר. אבל זה כבר סיפור אחר...


זו ההיסטוריה שהביאה להסתרת היופי ולהכנסת עיוותים מכוונים בציורים הנוצריים של המדונה (מתורגם):

https://youtu.be/ReM-G9V5VrY


וסיפורם של הילדים שצוירו בימי הביניים כאנשים קטנים ומכוערים:

https://youtu.be/xFcF_qfLHeQ

אמנות ימי הביניים באירופה נשלטה לחלוטין על ידי אנשי הדת המחמירים. כתבי היד של ימי הביניים, בלטינית "מנוסקריפטים", כשמם הם. אלו ספרים ומסמכים שנכתבו בכתב יד בתקופה שבין נפילת האימפריה הרומית המערבית בשנת 476 לספירה ועד תחילת הרנסאנס במאה ה-15.

תקופה זו, בה הדפוס טרם הומצא, הייתה תקופה שבה שימור הידע והתרבות היה תלוי באופן כמעט בלעדי בכתבי יד. היסטורית וכמותית, כתבי היד בימי הביניים נוצרו בעיקר על ידי נזירים נוצרים במנזרים, גם אם מהמאה ה-12 ואילך היו גם סופרים מקצועיים חילוניים וסופרי חצר ולא כדאי לשכוח את כתבי היד המשמעותיים של היהודים והמוסלמים בימי הביניים.

בספרות הדתית של ימי הביניים נכללים כתבי יד רבים, עמוסי טקסטים, תווים של יצירות מוסיקליות, דברי דת ויצירות מופת גותיות, כשלצידם ציורים וסמלים דתיים, שכולם הועתקו או נכתבו ביד. הספרות הענפה הזו כתובה ומאוירת, תוך שהיא נשענה על אגדות, מזמורים וסיפורי המקרא.

המנזרים שימשו באותם ימים כמרכזי ידע ותרבות. הנזירים, שהיו לעיתים קרובות האנשים המשכילים ביותר בתקופתם, הקדישו את חייהם לשימור וליצירה של טקסטים. הם כתבו על קלף או פרגמנט, חומרים שעובדו מעורות בעלי חיים, ונהגו לעטר את כתבי היד באיורים מרהיבים, לא פעם בשילוב של חומרים יקרים כמו זהב או כסף, במה שקרוי "כתבי יד מאוירים" (Illuminated Manuscripts).

אבל, מדוע בכלל טרחו הנזירים ליצור כתבי יד אלה? המטרה המרכזית הייתה לשמר טקסטים בעלי חשיבות דתית, כמו כתבי הקודש, לצד יצירות ספרותיות, היסטוריות ומדעיות.

כשהכנסיות והאוניברסיטאות הראשונות צמחו מתוך מנזרים, הקריאה והכתיבה התפשטו, אך גם בזמן הזה עדיין נשמרה המסורת של העברת סיפורים בעל פה. לכן, למרות שחלק מהטקסטים עברו גם בעל פה, היה הכרחי להעלות אותם על הכתב. על כן שימשו כתבי היד המאוירים גם כאמצעי לחיזוק והפצת המסר הדתי והתרבותי.


#נושאי המנוסקריפטים
אופייה של התקופה, שהייתה שמרנית מבחינה מוסרית ודתית, השפיע גם על נושאי הכתיבה. נושאים כמו שדים, דרקונים ומכשפות היו נפוצים, וכך גם תיאורים של גיהנום וחייהם של קדושים. במקביל, בתוך הסיפורים האפיים אפשר למצוא גם סיפורים קצרים עם מוסר השכל, בין אם מצחיק, דתי או אחר. מטרת הכתיבה הייתה להעביר ערכים נוצריים, לשמש דוגמה לחיקוי ולהציג את חייהם של קדושים.

אך המנוסקריפטים לא היו מוגבלים רק לטקסטים דתיים. היו גם יצירות ספרותיות, כמו שירת רולאן, אפוס צרפתי על גבורת אבירים, או ביאוולף, פואמה אנגלית עתיקה על גיבור שנלחם במפלצות. בנוסף, יצירות רבות נכתבו גם בצרפתית ואיטלקית וגם בשפות המקומיות שהתפתחו מהלטינית, כמו קסטיליאנית, קטלאנית, וגליציאנית-פורטוגזית.

חשוב להבין כי העובדה שיצירה לא הייתה מקורית לא הייתה רלוונטית, אלא היה חשוב יותר לחזור על סיפור שכבר מוכר, במיוחד כשהיצירה מועברת בעל פה, ולא תמיד יש עותקים פיזיים שלה.

בסופו של דבר, המנוסקריפטים הם לא רק חפצים היסטוריים, אלא גם חלון הצצה לעולם של ימי הביניים. הם מעידים על אמונות, ערכים, והאופן שבו אנשים באותה תקופה תפסו את עולמם. הם מציגים לנו את השפה, הדת, הספרות והמדע של אותה תקופה.


על אמנות כתבי היד בסגנון אנגלו-סקסי של ימי הביניים:

https://youtu.be/RNz_KYfjLS8


כך יצרו כתבי יד בימי הביניים:

https://youtu.be/8WUpmG3ctxk


מנוסקריפטים, כתבי היד שצוירו בימי הביניים:

https://youtu.be/HKBJkf2xbqI


אחד מכתבי היד המאוירים החשובים ביותר שבא מצרפת ב-1360:

https://youtu.be/JBCS1oGiLqY


אוסף של כתבי יד ימי ביניימים שכאלו:

https://youtu.be/MdcVNMzUif4


ספר השעות מהמאה ה-15 הוא דוגמה לכתבי יד מצוירים של ימי הביניים:

https://youtu.be/A29JLRwFLj8


מבוא לציורי כתבי היד בימי הביניים:

https://youtu.be/mdTEZI2_g9o?long=yes


ותולדות כתבי היד המעוטרים מימי הביניים ועד ימינו:

https://youtu.be/pewasA24hPs?long=yes

המוסיקה הראשונה בהיסטוריה שהועלתה על הכתב הייתה המוסיקה הגרגוריאנית. היא הייתה מוסיקה דתית, מוסיקה נוצרית, שנחשבה בימי הביניים למרכזית בטקסים הכנסייתיים.

אמנם היו גם מנגינות עממיות ונגנים שעברו מעיר לעיר ומכפר אל כפר וניגנו, אבל זו לא נחשבה מוסיקה אמנותית. את המוסיקה הנחשבת שמעו אז בכנסייה. לתפילות הנוצריות בימי הביניים היה צליל אופייני ושונה מתפילות של היום. לאוזני האדם המודרני הן נשמעות כאילו הן לקוחות מעולם אחר. הן הורכבו משירים גרגוריאניים, כלומר מזמורים שאסף גרגוריוס.

המזמורים הגרגוריאניים (Gregorian chant) נולדו כשהאפיפיור גרגוריוס הראשון, שכיהן כאפיפיור בשנים 590-604, אסף וריכז את מזמורי הכנסייה הנוצרית לאוסף מזמורים מרכזי. הם החלו נקראים על שמו "מזמורים גרגוריאנים".

מזמורים גרגוריאניים היו תמיד שירים חד-קוליים שבוצעו ברוב המקרים על ידי גברים או נערים, ללא ליווי של כלי נגינה. המנגינה נעה בהם בצעדים קטנים ובסולם דיאטוני (כאילו על הקלידים הלבנים של הפסנתר בלבד) וללא תחושת פעמה ברורה, כשמנעד המנגינה הוא מצומצם (ללא צלילים גבוהים מאד או נמוכים מאד) ולא עולה לעולם על אוקטבה.

המזמורים הגריגוריאניים הושרו בטקסים הדתיים בשפה הלטינית, כשסולן ומקהלה שרים לסירוגין.


הנה המקורות של השירים הגרגוריאניים:

https://youtu.be/MCaWDQMgUS8


מזמור גרגוריאני עם התווים האופייניים לתקופה ולמזמורים הללו:

https://youtu.be/cDhYGdK0KQg


מקהלה מבצעת שיר גרגוריאני:

http://youtu.be/CBwh1OXw6uI


סרט תיעודי קצר על השירה הגרגוריאנית:

https://youtu.be/Igoh5kEqj3Y?long=yes


וסיפורה של השירה הגרגוריאנית על רקע מראות ודימויים הלקוחים מימי הביניים:

https://youtu.be/QuRrd35kvUo?long=yes

בזמנים עברו גילו במזרח הרחוק שהוספה של תחמוצת מתכות לעיסת הזכוכית המותכת מוסיפה צבע לזכוכית. הוספה של ברזל למשל, תצבע את הזכוכית בירוק. תוספת של קובלט תשנה את הגוון לכחול.

הפופולריות של הטכניקות הללו באירופה של ימי הביניים, הביאה ליצירת חלונות צבעוניים ומפוארים בקתדרלות הגדולות של אירופה. אמנות הויטראז' שנולדה מהשיטות הללו הפכה לאחד מהיסודות העיצוביים של הכנסיות הנוצריות. בשיטה זו ויטראז' מחברים זכוכיות צבעוניות לכדי חלון שלם, עם צבעוניות מרהיבה.


הנה סרטון עם שיטות שונות לצביעת זכוכית:

http://youtu.be/T_02jFE0XWg


ושיטה לצביעת זכוכית לבד:

http://youtu.be/7J_8_fFaD9U

התקופה הסגנונית "ארס נובה" (Ars Nova) הוא שמה של המהפכה המוסיקלית של ימי הביניים המאוחרים, משמעותה בלטינית "אמנות חדשה". היא מייצגת את אחת התקופות המרתקות והמהפכניות בתולדות המוסיקה המערבית.

ראשיתו של הסגנון היצירתי והמבריק שנובע מתנועה הזה היא באיטליה, ממנה הוא התפשט במהירות לצרפת. מטרתו הייתה לשחרר את המוסיקה מכבליה הנוקשים של ה"ארס אנטיקה" וליתר דיוק "ארס אנטיקווה" (Ars Antiqua), הסגנון המוסיקלי הרווח במאה ה-13 .

פרח באירופה במאה ה-14 (בקירוב 1300-1400), בעיקר בצרפת ואיטליה, ארס נובה הציג שפה מוסיקלית חדשנית שסללה את הדרך למוסיקה של תקופת הרנסנס המוקדם ולסגנון "ארס סובטיליור" (Ars Subtilior) שהתפתח בסוף המאה.

תחילתה של מהפכת "ארס נובה" כשהתיאורטיקן הצרפתי פיליפ דה ויטרי (Philippe de Vitry) מפרסם את חיבורו המפורסם "ארס נובה" בסביבות 1320-1325. בחיבור זה הוא מעניק לתקופה את שמה. דה ויטרי מציג בו שיטות כתיבה מוסיקלית חדשות ורעיונות פורצי דרך שאפשרו למלחינים לבטא רעיונות מוסיקליים מורכבים יותר מבעבר.

משמעותה התרבותית של תנועת ארס נובה חרגה הרבה מעבר למוסיקה עצמה. היא שיקפה את רוח החדשנות והסקרנות האינטלקטואלית שאפיינה את שלהי ימי הביניים, ובמובנים רבים בישרה את גישת ההומניזם שהגיעה לשיאה בתקופת הרנסנס.

חשוב להבין שהמהפכה המוסיקלית של ארס נובה לא התרחשה בחלל ריק, אלא הייתה חלק מתמורות חברתיות ותרבותיות רחבות יותר באירופה של המאה ה-14, תקופה של שינויים עמוקים בתפיסת האדם, האמנות והידע.


#מאפיינים מוסיקליים
הבולט ביותר של ארס נובה היה המהפכה בתחום המקצב והחלוקה הריתמית. בניגוד לסגנון ה"ארס אנטיקווה" שקדם לו, ארס נובה הציג מערכת מקצבית משוכללת יותר שאפשרה חלוקות זמן מורכבות, שילוב של קצבים שונים במקביל ויחסים ריתמיים מתוחכמים בין הקולות השונים ביצירה.

טכניקה מרכזית שפותחה בתקופה זו הייתה האיזוריתמיה (Isorhythm) - שיטת קומפוזיציה מתוחכמת המבוססת על דפוסים ריתמיים החוזרים על עצמם, בשילוב עם סדרות טונים משתנות, שאפשרה יצירת מבנים מוסיקליים מורכבים ומתוחכמים.

אמנם ארס נובה הרחיבה את השימוש בדיסוננסים (בעברית "תצרימים", צלילים צורמים), אך זאת במסגרת כללים נוקשים למדי. המלחינים החלו להשתמש בדיסוננסים באופן מחושב יותר כחלק מההתפתחות ההדרגתית של השפה ההרמונית של התקופה.

מבחינה טכנית, מלחיני ארס נובה המשיכו את התפתחות שיטת הכתיבה המוסיקלית שהחלה בתקופות קודמות. התיווי התפתח באופן הדרגתי עם הוספת סימנים חדשים שאפשרו רישום מדויק יותר של ערכים ריתמיים, דבר שהוביל ליכולת לכתוב מוסיקה מורכבת יותר.


#מלחינים
גיום דה מאשו (Guillaume de Machaut), הנחשב למלחין הצרפתי החשוב ביותר במאה ה-14, היה הדמות המובילה של סגנון ארס נובה. יצירתו המפורסמת ביותר, "מיסה דה נוטרה דאם" (Messe de Notre Dame), מייצגת את חדשנות התקופה - מיסה בארבעה קולות שלמה ובעלת אחידות סגנונית יוצאת דופן, אם כי היו מיסות רב-קוליות מלאות גם לפניה.

באיטליה, המוסיקה של תקופה זו נקראת "מוסיקת הטרצ'נטו" (Trecento music), כאשר המונח "טרצ'נטו" מתייחס למאה ה-14 בכללותה באיטלקית. המלחינים האיטלקים כמו פרנצ'סקו לנדיני (Francesco Landini) ויאקופו דה בולוניה (Jacopo da Bologna) יצרו סגנון שהיה מלודי יותר, עם דגש על קו שירה זורם וטבעי.


#תכנים
אחד המאפיינים המעניינים של מוסיקת ארס נובה היה העיסוק בנושאים חילוניים לצד הנושאים הדתיים המסורתיים. צורות מוסיקליות חדשות כמו ה"מדריגלה" (Madrigale) האיטלקית, השונה מהמדריגל המאוחר יותר של תקופת הרנסנס. היו גם ה"בלאדה" (Ballade) וה"רונדו" (Rondeau) הצרפתיים שאפשרו למלחינים לעסוק בנושאים כמו אהבה, טבע ומאורעות פוליטיים בדרכים מתוחכמות.


"סופי הוא תחילתי" של גיום דה משו:

https://youtu.be/dcfPr4IN2MM


"הנה האביב" של פרנצ'סקו לנדיני בסגנון ה"ארס נובה":

https://youtu.be/nHXtzNxzOYs?t=7s


מוסיקה של יאקופו דה בולוניה, אחד המלחינים החשובים בזרם:

https://youtu.be/fv_YxMMSYg8


"שיר הציפורים" של קלמנט ז'נקין:

https://youtu.be/ceS9-RUpzXQ


יצירה קולית של פרנצ'סקו לנדיני:

https://youtu.be/YNcfZSBF9ow?t=9s


וסיפורה של התנועה בימי הביניים:

https://youtu.be/Pv_jYkourt8?long=yes

צבע גואש (Gouache color) או צבעי גואש, הם צבעים לציור, שמרביתם נמכרים כיום לצרכי חינוך ולימוד, עבור ילדים המתנסים לראשונה בציור עם מכחול.

זהו סוג של צבעי מים, שבניגוד לאקוורל, יש להם גוון אטום. בשם "גואש" בא מאיטלקית, בה "גוּאָצוֹ" (Guazzo) הוא צבע התזה או צבע מים.

בדומה לצבעי מים אחרים, צבעי גואש מכילים פיגמנט, שהוא חומר הצבע, ביחד עם חומר עיבוי, לרוב מדובר בגומי ערבי ומים כמובן. לא פעם יש בצבעי גואש גם צבען גיר, על מנת להקנות לו עובי ומרקם.

צבעי הגואש פופולריים בבתי ספר, גני ילדים ובסדנאות ציור למתחילים.

היתרונות של הגואש למתחילים קשורים בהיותם צבעים זולים וקלים לניקוי, המדוללים במים בלבד.

יש להם גם חסרונות מסוימים, בעיקר בהיותם הרבה פחות עמידים מצבעים אקריליים, כמו אקריליק, המשמש כיום את מרבית הציירים המקצועיים.

בין החסרונות הבולטים של צבעי הגואש בולטים שינוי הגוון, הברק והבהירות שלהם, לאחר הייבוש. גם העמידות שלהם גנגד רטיבות ואפילו לחות היא לקויה. תנאי לחות וכל טיפת מים על הציור יכולים להשחית ציור שכזה.


#תולדות צבעי הגואש
אף שהיו בשימוש החל מהמאה ה-12, צבעי הגואש קיבלו את שמם לראשונה במאה ה-18. בתקופה שבין המאות ה-16 וה-18, הכינוי "גואש" הוצמד לשילוב של צבעי שמן וטמפרת ביצים.

מהמאה ה-18 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20 היו צבעי גואש מאוד פופולריים, גם בקרב ציירים רציניים וחשובים. אך חסרונותיהם הביאו לכך שעם עליית צבע האקריליק העמיד והנוח יותר לציור, במיוחד החל במחצית השנייה של המאה ה-20, הם ירדו מגדולתם.

כיום מופצים צבעי גואש איכותיים, כמוצר מדף שאינו דורש הזמנה מיוחדת. ניתן למצוא אותם במרבית חנויות האמנות וציוד הכתיבה.

מייצרים היום, על בסיס צבעי הגואש המוכרים, גם צבעי גואש שיש להם ברק זוהר ומתכתי ואף כאלה שמכילים חלקיקים נוצצים ומורחפים בצבע.


הנה ציור בצבעי גואש:

https://youtu.be/VkGV0H8RXjY


הדגמה של ציור בצבע גואש, שכל כך קל לצבוע בו:

https://youtu.be/3cvJ8_Dz3gc


צייר מקצועי המצייר בצבעי גואש:

https://youtu.be/KXFg22oKCiA


וטיפים לצבעי גואש:

https://youtu.be/sRHqm0GDtRw?long=yes

בציור המפורסם משנת 1434 "נישואי הזוג ארנולפיני" מאת יאן ואן אייק מוצג זוג לבוש בהידור שניצב בטקס נישואיו. הציור הזה מפגין את שליטתו והבנתו המעמיקים של הצייר בהולכת האור והבנת התאורה הטבעית.

על אף שכנראה מדובר בדיוקן כפול של בני הזוג ולא בתיעוד של טקס הנישואין האמיתי, הוא נותן הרגשה של רגע מיוחד בחייהם. הם ניצבים בחדר אופייני של בני המעמד. הציור כל כך אמיתי (ריאליסטי) שהוא ממש מעניק הרגשה לצופה שהוא עד בטקס הנישואין. הדמויות ניצבות בחזית ופונות אל הצופה, הכאילו ניצב בטקס השבועה של הזוג. רמת הדיוק בפרטים, בלבוש ובאביזרים היא גבוהה, כמקובל אצל הציירים הריאליסטיים הגדולים. ישנו גם שימוש בסמלים רבים, כמו הנר שמסמל את אש האהבה של בני הזוג, הכלב שמסמל נאמנות, נעלי הבית שמייצגים את הביתיות. גם האישה אוחזת בבטנה, אולי סימן להריון ופוריות.

הצייר ואן אייק העיד על שצייר את הציור והעיד על הנישואין בחתימה שצייר בגוף הציור, מעל המראה העגולה שבמרכז: "יאן ואן אייק היה כאן, 1434". גם דמותו נשקפת במראה שמאחורי הזוג, לצד העד השני בנישואין. הכללת הדיוקן של האמן וחתימתו בגוף התמונה היא שינוי של ממש לעומת הנוהג בתקופה בה צויר הציור, ימי הביניים.

הציור נמצא היום ב"גלריה הלאומית" שבלונדון.


הנה סרטון על ציור נישואי הזוג ארנולפיני (עברית):

https://youtu.be/a-lG-sXxQeY


באנגלית על היצירה:

http://youtu.be/U38V_XwaRxM


תכנית חינוכית על יאן ואן אייק (עברית):

https://youtu.be/3tU24nO6QZk?long=yes


והסבר מעמיק על היצירה:

https://youtu.be/T15Kv6dtYO0?long=yes

לפני שנים הוציאו בוולט דיסני את הסדרה המצוירת "הגַרְגוֹיְלִים", שבה קמים פסלי מפלצות מאבן לתחיה מידי לילה, בטירה ששוחזרה על גבי מגדל מודרני בניו יורק. אבל מהם אותם גרגוילים מוזרים?

ובכן, הגַרְגוֹיל (Gargoyle), כמו הכרכוב, או הגרוטסק, הוא פסל שד, רכיב פיסולי המשובץ במבנים עתיקים, לרוב בכנסיות וקתדרלות נוצריות, ונועד להוות גם סוג של אלמנט פיסולי אמנותי, אבל גם... מרזב.

מרזב? - ובכן, כן. בבניינים כאלה חשוב מאד שהמים יירדו מהגגות, בכדי שלא לגרום לנזקים ודליפות מים, שבכנסיות ובקתדרלות הגדולות יכולים לגרום נזק עצום לתשמישי הקדושה וליצירות האמנות היקרות והעתיקות כל כך.

אבל לצד זה שה"גרגויל" שימש כמרזב, הוא שימש כדי להפחיד. אבל למה צריך להפחיד אנשים בבניין? - ובכן, התשובה קצת משונה, כי הוא לא נועד להפחיד בני אדם, אלא שדים ורוחות רעות, כך שיימנעו להיכנס לכנסייה!

מצד שני, יש המאמינים שאלה הנשמות של מי שחטאו ומשלמים את מחיר החטאים שצברו.

צורת המפלצות דמויות הדרקונים, השדים או סתם יצורים שלא נשמח להתחבר איתם, הופנו תמיד כלפי חוץ והפחידו את האנשים שעברו ליד המבנה. בשביל הכנסיות היה כאן איום לא מוסווה מדי, על המאמין הרשלן, שלא הגיע זמן רב לווידוי ולתפילות ובבנייני ציבור אחרים סתם עניין של טרנד ימי ביניימי נפוץ.

כך או כך, הגרגוילים מאפיינים את האדריכלות הגותית, בה מיקמו אותם על קצה הגג כמרזבי מים קישוטיים.

לא פעם תוכלו לראות פסלי שדים ומפלצות כאלה, שהם לא מרזבים. על אף שבציבור מכנים בדרך כלל את כל פסלי המפלצות והשדים "גרגויל", יש אבחנה ברורה בין "גרגויל" לבין הסוג השני, המכונה "גרוטסק". בעוד שהגרגויל הוא מרזב מפוסל ומעוצב כמפלצת, הגרוטסק הוא פסל של מפלצת שאיננו מרזב. עם זאת, מחוץ לחוגים המקצועיים מקובל לכנות את שני סוגי הפסלים בשם "גרגויל".


הנה גרגוילים שיוצאים מקו המבנה, להורדת מי הגשמים:

https://youtu.be/VPLID9Y5ydw


הגרוטסקות ששורשיהן בימי הביניים:

https://youtu.be/nOlE_malBqk


הגורגוילים מהסרט של דיסני בשם זה:

https://youtu.be/ygrEVnrg3Ic


וסרט תיעודי על הגרגוילים:

https://youtu.be/Y60e92MFnJE?long=yes

הירונימוס בוש היה צייר הולנדי ידוע ופורה ביותר בימי הביניים. למרות שהשאיר אחריו יצירות רבות וחשובות, מעט מאוד ידוע על חייו. מה שכן ידוע הוא שרבים במשפחתו, גם אביו וגם סבו, היו ציירים. כך גם שלושה מדודיו ואחיו.

אבל המעניינת היא יצירתו של בוש, שמצד אחד משקפת את התקופה האפילה והקשה של ימי הביניים ומצד שני היא נשגבת משל מרבית בני תקופתו. אולי בהתאם לרוח התקופה המאיימת, תקופה בה הכנסייה הנוצרית שולטת בתודעה, הנושאים המרכזיים ביצירותיו היו חטא ומוסר ירוד של בני-אדם.

בילדותו נחשף הירונימוס הצעיר לשריפת ענק בעירו, שבה נשרפו אלפי בתים. יש לשער שהמראות שראה, כמו גם דמיונו המפותח, היו מהגורמים שהשפיעו על אמנותו.

דימויים וסמלים רבים מצויים ביצירותיו של בוש. חלקם מסתוריים, לא ידועים ולא מובנים מאז שצוירו ועד היום. רבים באמנות נוטים לומר שציוריו של הרונימוס בוש נתנו השראה לסוריאליזם המודרני, על אף שהקדים את הסוריאליסטים ב-500 שנים.


הנה האמנות של הירונימוס בוש (עברית):

https://youtu.be/iEtZoS04-YI


אנימציה על דמויות מציוריו של בוש:

http://youtu.be/fV8VduAtbxI


מצגת וידאו של ציוריו בליווי מוסיקה גריגוריאנית מימי הביניים:

https://youtu.be/9FdKb20PH_k


ניסיון לפרש את הסמלים והמוטיבים שמופיעים בציוריו:

https://youtu.be/cAUBVTwHTz0?long=yes


וסרטון תיעודי על הצייר האפל והכי מתקדם של ימי הביניים:

https://youtu.be/-n9zbPmHvJE?long=yes

הייתם מאמינים שיצירת אמנות מימי הביניים היא מיצירות הקומיקס הראשונות בהיסטוריה?

אז כן, שטיח בָּאיֶיה הוא עבודת רקמה ארוכה ומפורטת שנרקמה בשנת 1077 בקנט שבאנגליה. השטיח, שאורכו כ-70 מטרים, נרקם לאחר הכיבוש הנורמני בשנת 1066 את אנגליה.

הוא נחשב ליצירת אמנות מהחשובות של ימי הביניים.

הרקמה מתעדת ב-58 תמונות, בסגנון שהיום היינו קוראים לו קומיקס, את פלישתו של וויליאם הכובש בראש הנורמנים לאנגליה ודרכו אל הכתר האנגלי, במה שיהפוך אותו למלך אנגליה ואת התרבות הנורמנית לשליטת אנגליה מאז ועד היום.

מדובר במעין ספר היסטוריה בתמונות, המספרות את סיפור נצחונו של דוכס נורמנדי "ויליאם הכובש", בקרב הייסטינגס, תוך הפיכתו למלך אנגליה. למעשה, ויליאם שמימן את יצירת השטיח, דאג להכניס בו את הסיפור שלו ולהפוך אותו להיסטוריה, כשמנגד אין בו כל עדות או זווית הקרב של כוחות הרולד, מלך אנגליה שהובס ומת בקרב.

ואגב, ביצירה החשובה הזו מתועדת הופעה נדירה של השביט האלי, שמופיע אחת ל-76 שנים והופיע ממש בסמוך לאירוע הכיבוש שתועד בשטיח המפורסם.

שטיח באייה נמצא כיום במוזיאון שבעיר באייה שבנורמנדי והוא נחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות ביותר שהשתמרו מימי הביניים.


הנה שטיח הקומיקס הקדום (מתורגם):

https://youtu.be/0ktPH4pqCPA


על הקרב בהייסטינגס (מתורגם):

https://youtu.be/Owf5Uq4oFps


עוד על השטיח של באייה:

http://youtu.be/e1XbJSu1ejw


התוכן שמוצג בציורי השטיח של באייה:

http://youtu.be/F8OPQ_28mdo


ואנימציה של השטיח של באייה. שימו לב בהתחלה לתיעוד השביט האלי, כפי שתועד בשטיח באייה:

http://youtu.be/LtGoBZ4D4_E?t=6s

החל מהמאה ה-13 הייתה משפחת דה מדיצ'י (Medici) מהעיר פירנצה אחת המשפחות המשפיעות והחזקות ביותר באיטליה. משפחת האצולה, שהלכה וצברה כוח, בתחילה כמשפחת בנקאים עשירה ובהמשך גם כשליטי העיר הפוליטיים.

במשך מאות שנים, שלטה המשפחה החזקה בפירנצה ושיחקה תפקיד מרכזי בעליית העיר לגדולות. לא מעט בזכות מנהיגותה וכוחה של המשפחה הפכה פירנצה למרכז תרבותי וכלכלי.

אבל במאה ה-14, כשהייתה פירנצה לחלוטין בשליטת משפחת מדיצ'י, היו בניה של המשפחה העשירה כקורח לא רק למנהיגי העיר, אלא גם לפטרוני האמנות הידועים שלה. תחת שלטונם והיותם הפטרונים הגדולים של תקופת הרנסנס, הפכה פירנצה למקום המפגש של ציירים, פסלים, משוררים, פילוסופים ואמנים בכלל.

בכירי המשפחה תמכו בגדולי האמנים של תקופת הרנסאנס, הן אמנים מקרב ילידי העיר והן אמנים מוכשרים שקיבלו מהם עידוד ותמיכה, כדי לבוא לפירנצה וליצור בתחומה.

מהעיר יצאו אז ובהמשך שמות שיהפכו לגדולי האמנות ההיסטוריים - ביניהם ליאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, בוטיצ'לי ודונטלו שיגיעו לפירנצה בחסות המדיצ'ים והיו לדמויות מרכזיות ברוח היצירה שהסעירה את פירנצה.

כך יצא שתחת שלטונם של המדיצ'ים בפירנצה, היא הפכה למרכז מטורף של אמנות ואדריכלות מעולים. כך גם נולדו יצירותיהם של האמנים המבריקים הללו ואחרים, כמו דנטה אליגיירי מחבר "הקומדיה האלוהית" והאופרה "דפנה", של המלחין ג'קופו פרי, ככל הידוע האופרה הראשונה בהיסטוריה והועלתה לראשונה בעיר פירנצה, בשנת 1598.

כל היצירות הללו ועוד המון אחרות נולדו בהזמנת או בתמיכת המדיצ'ים והאליטה של פירנצה, אך גם של הכנסייה ושל המדינה. הן הפכו את פירנצה לבירת האמנות העולמית של תקופת הרנסאנס.

גם ברתולומיאו כריסטופורי, ממציא הפסנתר ומי שגם נתן לו את השם "פורטה-פיאנו", היה בעצם האחראי על כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י.

בזכות תהליך זה הפכה העיר לשם דבר, לא רק באיטליה - אלא באירופה כולה. במשך כחצי מילניום הטביעה משפחת מדיצ'י את חותמה על פירנצה, עד שפירנצה ירדה מגדולתה ואיבדה את עצמאותה.


הנה האמנות של פירנצה ואיך היא הושפעה מנפילת משפחת מדיצ'י (מתורגם):

https://youtu.be/o9Kum_Jijdk


תולדות משפחת מדיצ'י:

https://youtu.be/JddmL0l5ggE


מדיצ'י היא המשפחה שעיצבה את תקופת הרנסאנס:

https://youtu.be/IK_Hxj8YmAw


פתיח להרצאה על המדיצ'ים (עברית):

https://youtu.be/fi8XYvOuijY


העיר פירנצה - בה הם שלטו מאות שנים:

https://youtu.be/Pbg8MYqoMu4


פירנצה של היום:

https://youtu.be/BXNCmbfFm1w


פודקסט של הפרופסור הר סגור על לורנצ'ו מדיצ'י הוא לורנצ'ו המפואר (עברית):

https://youtu.be/DpoXmxo4dT4?long=yes


סרט תיעודי על המשפחה העשירה ותומכת האמנות:

https://youtu.be/4ZA0owuNM8I?long=yes


ועוד מהפודקסט של הפרופסור הר סגור על יריבויות בתוך משפחת מדיצ'י (עברית):

https://youtu.be/OIZ7qqZZVhg?long=yes