שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו שיר הניווט לעבד הבורח?
סיפורו של שיר העבדים באמריקה "Follow the drinking gourd" או בעברית "עקוב אחר מצקת הדלעת", הוא מרתק ומרגש במיוחד.
כי השיר הזה הוא בעצם מדריך עם הנחיות לעבד הנמלט מהעבדות. המוטיב החוזר הוא "עקוב אחרי מצקת הדלעת, האיש הזקן מחכה לשאת אותך לחופש - עקוב אחר מצקת הדלעת."
הסיפור הוא על מחתרת ה-" The Underground Railroad" שנהגה לסייע לעבדים שחורים לברוח מהעבדות במדינות הדרום אל החופש שבמדינות הצפון.
חבר מחתרת שכונה "ג'ו רגל-העץ" (Peg Leg Joe) העלה רעיון מבריק. הוא הסתובב במטעי העבדים ונהג ללמד אותם את השיר שהוא חיבר, שיר שהוא בין מפה לצופן מוסיקלי, עם מילים שהן למעשה הוראות ניווט, שיסייעו לעבד הנמלט למצוא את הדרך אל החופש.
הרעיון חכם מאוד בפרספקטיבה היסטורית. כי עבור העבדים, שלא ידעו קרוא וכתוב, היה השיר דרך טובה לשנן ולזכור את ההוראות, לזהות ולמצוא את הדרך לחופש. בניגוד להם, בעלי האחוזות הלבנים לא הכירו את הכינוי "מצקת הדלעת", שהם נתנו לכלי המזיגה שלהם ועוד פחות הבינו מהי "מצקת הדלעת" שאליה התכוונו העבדים.
כי "מצקת הדלעת" הייתה בעצם שם קוד לקבוצת הכוכבים המכונה היום "העגלה הגדולה" או "הדובה הגדולה" (the Big Dipper). הקו שמחבר את שני הכוכבים הקדמיים שלה, ממש מצביע לכיוון כוכב הצפון. לכן, אם העבד הבורח מהדרום יברח לאורך פסי הרכבת לכיוון "מצקת הדלעת" וכוכב הצפון שמעליה, הוא יגיע למדינות הצפון, מקום בו הוא יהיה לאדם חופשי.
בתי השיר מציינים סימני דרך שיסייעו לדרך בכיוון החירות. אם זה לברוח בתחילת החורף, כשהשלו הראשון מגיע בנדידה דרומה ואם זה לברוח לאורך נהר הטומביגבי (Tombigbee) שמסתיים בין שתי גבעות, לידו ימצאו העבדים עצים מתים שעליהם סימני כיוון שהשאיר להם ג'ו. בהמשך יהיה נהר גדול והוא ככל הנראה נהר טנסי ואחריו סוף סוף נהר אוהיו, הגבול הדרומי של מדינות הצפון ושאותו יש לחצות.
יתכן ש"האיש הזקן" המוזכר בשיר הוא חבר מחתרת שייקח אותם צפונה, או שמדובר בהמשך בנשיא לינקולן, הנשיא שהנהיג את הצפון, שחרר את העבדים במדינות הצפון לחופשי ונלחם כדי לעשות זאת בכל חלקי ארצות הברית.
אז מהסיפור המופלא שסייע לעבדים לצאת לחופשי קחו גם אתם את המדריך שלנו לאושר -המשיכו תמיד "לעקוב אחר מצקת הדלעת".
הנה שיר ההדרכה לעבד הבורח:
https://youtu.be/9H8NwpHEjIM
הוראות הניווט שמסבירות לעבד את נקודות הציון בדרך לחופש:
https://youtu.be/CAcZ6leUbDA
עם מילות השיר:
https://youtu.be/pw6N_eTZP2U
ובגרסה ל-4 קולות עם מודעה על עבדים בורחים:
https://youtu.be/b2vsf77OTdc
מי היה פרדריק דאגלס, העבד שברח והפך מנהיג אמריקאי?
ההיסטוריה האפרו-אמריקאית חבה חוב עצום לפרדריק דאגלס (Frederick Douglass). סיפורו הלא יאומן הוא של עבד שחור, שברח מהעבדות והפך בכוחות עצמו וכישרונו לעיתונאי, לפעיל חברתי נועז נגד העבדות, בהמשך לפוליטיקאי ולמנהיג של ממש.
פרדריק דאגלס (Frederick Douglass) היה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. סיפור חייו, מלידתו בעבדות ועד להפיכתו למנהיג בתנועה לזכויות האדם, מהווה עדות מרתקת לכוחם של נחישות, השכלה ואמונה בשוויון.
דאגלס נולד לתוך עבדות ב-14 בפברואר 1818 במחוז טלבוט שבמרילנד, ונקרא בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי (Frederick Augustus Washington Bailey). אמו, הארייט ביילי (Harriet Bailey), הייתה שפחה שנאנסה בידי אדונה, קפטן אהרון אנטוני (Aaron Anthony), שייתכן כי היה אביו של דאגלס. כתינוק בן שנה, הופרד מאמו וראה אותה לעיתים נדירות בלבד, גורל שהיה נפוץ בקרב משפחות עבדים.
נקודת מפנה משמעותית בחייו התרחשה בגיל שבע, כאשר נשלח לבולטימור לשרת את משפחת אולד. סופיה אולד (Sophia Auld), אשת הבית, לימדה אותו לקרוא ולכתוב - מעשה שהיה אסור על פי חוק. למרות שבעלה, יו אולד (Hugh Auld), אסר על המשך הלימודים בטענה שהשכלה תעורר בעבדים רצון לחופש, פרדריק המשיך ללמוד בסתר בעזרת ילדי הרחוב הלבנים. חוויה זו חיזקה את הבנתו כי השכלה היא המפתח לחירות.
השהות בבולטימור חשפה את דאגלס ליחס אנושי ושוויוני מצד סופיה אולד, והעמיקה את אמונתו בשוויון בין בני אדם. קריאת "הדרשן הקולומביאני" ("The Columbian Orator"), ספר שהציג ויכוח בין אדון לעבד נמלט, פקחה את עיניו להבנת העוול שבמוסד העבדות.
לאחר תקופה קשה בחווה אחרת, שבה סבל מיחס אכזרי, הצליח דאגלס לברוח לחופש בגיל עשרים. הוא הגיע לניו יורק, נישא לאנה מארי (Anna Murray), שינה את שמו לפרדריק דאגלס, והחל את דרכו כפעיל בתנועה האבוליציוניסטית.
כישרונו הרטורי התגלה בשנת 1841, כאשר נאם לראשונה בעצרת נגד העבדות בננטקט. מאז הפך לנואם מבוקש ברחבי ארצות הברית. ספרו האוטוביוגרפי "סיפור חייו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקני" ("Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave") הפך לנכס צאן ברזל של התנועה האבוליציוניסטית. מסעו לאנגליה בשנת 1845 לא רק הביא לשחרורו הרשמי מעבדות בזכות הנרי ריצ'רדסון (Henry Richardson), אלא גם חשף אותו לחברה שוויונית יותר.
בשובו לאמריקה, הקים את העיתון "כוכב הצפון" ("The North Star") והמשיך במאבקו נגד העבדות. אגב, בשם "כוכב הצפון" בחר דאגלס מתוך הבנה עמוקה של חשיבות הכוכב הצפוני בחיי העבדים וכסמל לחופש. עבורו כשברח ועבור עבדים נמלטים רבים, שימש כוכב הצפון כמורה הדרך במסעם אל החופש במדינות הצפון ובקנדה. בעזרת הכוכב, שנשאר קבוע במקומו בשמי הלילה, יכלו הנמלטים לנווט את דרכם צפונה דרך "הרכבת התת-קרקעית", הרשת החשאית שסייעה לעבדים אז להשיג את חירותם. קראו על כך בתגית "כוכב הצפון".
בבחירת השם לעיתונו, ביקש האיש ליצור מקבילה רעיונית לאותו כוכב מנחה. הרעיון היה שכפי שכוכב הצפון האיר את דרכם הפיזית של העבדים הנמלטים, כך ביקש העיתון להאיר את דרכם הרוחנית והאינטלקטואלית של כל המבקשים חופש ושוויון. או, במילים אחרות, לשמש כמגדלור של תקווה ומקור להפצת רעיונות של חירות ושוויון.
את חזונו הרחב לשוויון אוניברסלי ביטא דאגלס בסיסמת העיתון: "זכות אינה מכירה במין, אמת אינה מכירה בצבע" ("Right is of no Sex – Truth is of no Color"). כך הוא קידם לא רק את המאבק נגד העבדות, אלא גם את הרעיון של שוויון מלא בין כל בני האדם, ללא הבדל גזע או מגדר.
במהלך מלחמת האזרחים פועל דאגלס לגיוס חיילים שחורים לצבא הצפון וכדי לקדם את זכויותיהם הוא נפגש עם הנשיא לינקולן. מאבקו למען שוויון זכויות לא הצטמצם רק לשחורים; הוא היה גם תומך נלהב בזכויות נשים והשתתף בוועידת סנקה פולס ההיסטורית למען זכות הצבעה לנשים.
לאחר מות אשתו אנה בשנת 1882, נישא דאגלס להלן פיטס (Helen Pitts), אישה לבנה הצעירה ממנו בעשרים שנה - נישואים שהיוו הצהרה נועזת על אמונתו בשוויון בין הגזעים. הוא המשיך במאבקו עד יום מותו מהתקף לב ב-20 בפברואר 1895.
מורשתו של פרדריק דאגלס חיה עד היום. הוא הוכיח שבכוח האמונה, ההשכלה והנחישות אפשר להתגבר על המכשולים הקשים ביותר, לחתור מעבדות למנהיגות ולחולל שינוי חברתי משמעותי. ממשיך להוות השראה למאבקים לצדק חברתי בכל רחבי העולם.
במשך השנים שעברו מאז, נתן סיפור חייו של דאגלס השראה לדורות של אקטיביסטים, אם אלו פעילי זכויות אדם באשר הם ועד פעילים חברתיים בכלל, כולל למשל אלו של צפון אירלנד. בעיר האירית בלפסט, אלפי קילומטרים מאמריקה, בולט ציור קיר עוצמתי ומרהיב של העבד שלא ויתר לעבדות.
הנה סיפור חייו של פרדריק דאגלס:
https://youtu.be/FMT4fnw4AT8
ההצלחה, הכישלון והחזון שלו:
https://youtu.be/0OaBKsF7bQo
על חשיבותו וגדולתו של דאגלס:
https://youtu.be/7j0jvj4e4XU
מספר את סיפורו ומקבל הצעה - בסרט על חייו:
https://youtu.be/6tx5DZC3X1M
על פרדריק דאגלס ולינקולן:
https://youtu.be/gOhgrTo257M?long=yes
וסרטון תיעודי על דאגלס:
https://youtu.be/kByK5SnG10Y?long=yes
מהם שירי ספיריצ'ואלס?
הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.
סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).
גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".
הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":
http://youtu.be/ljup8cIRzIk
עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":
http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw
והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):
http://youtu.be/I7iYh88tb58
מה זה ג'אז ומאיפה הוא הגיע?
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
זה הג'אז:
https://youtu.be/gyzQrIqs-Ew
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - תתמודדו איתה! (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
היופי שבג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
מי הפסיק את העבדות באמריקה ונרצח?
אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארצות הברית הוא מי שביטל את העבדות בה. לינקולן ראה הכרח לרפא את הפגם המוסרי של העבדות שרווחה עד אז בארצו.
את העבדות באמריקה לינקולן ביטל. זה היה מיד עם ניצחונו במלחמת האזרחים האמריקנית, ניצחון שהושג לא מעט בזכות לחימתם של העבדים השחורים ששילב בכוחות הצפון שהוא הנהיג במלחמת האזרחים.
לינקולן שילם בחייו על המעשה החשוב, האצילי והחכם של ביטול העבדות. שנאתם של המובסים במלחמת האזרחים, בשל התבוסה שנחלו ועוד יותר על שום ביטול העבדות שעליו הורה הנשיא, הובילה לרצח.
הרצח התרחש ב-14 באפריל 1865, בעת שהנשיא צפה בהצגת תיאטרון בוושינגטון. קראו על כך בתגית "לינקולן".
הנה הנשיא הדגול אברהם לינקולן (עברית):
http://youtu.be/srE95EZF9uY
התהליכים ההיסטוריים של שחרור העבדים באמריקה:
https://youtu.be/rvGCcfvdhdE
סרטון נדיר מהמאה ה-19 בו נואם לינקולן:
https://youtu.be/46pMyzUFTJ8
שיר תודה על הברית של לינקולן עם החופש:
https://youtu.be/OIbMbLvbXNY
ציטטות חכמות משלו:
https://youtu.be/r3nwBmWVIw8
הקדימון לסרט "לינקולן" שעוסק בחודשים האחרונים של המנהיג שבחר בביטול העבדות בכל מחיר (מתורגם):
http://youtu.be/Jm3JCrfrMts
והתודה שרוחשים לו אזרחי ארצות הברית:
https://youtu.be/jiOwc419Vl8
מה היה הרנסנס של הארלם?
הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.
בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.
הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.
עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.
אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.
האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.
הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.
הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.
הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.
במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.
במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.
בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.
באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.
ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.
המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.
השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.
הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:
https://youtu.be/9gboEyrj02g
על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:
https://youtu.be/nnU0pDo9PtU
הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:
https://youtu.be/0ivWbxiVFTs
אופנת הרנסנס של הארלם:
https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0
זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:
https://youtu.be/71fKS2SF-0U
מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:
https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes
מה היה מועדון הכותנה המיתולוגי?
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מהי מוסיקת הבלוז?
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
בלוז מינורי מדהים של להקת לד זפלין "Baby, I'm gonna leave you":
https://youtu.be/wO6bRjcyQN8
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
מי הספורטאי השחור שקלקל להיטלר את המסיבה?
זו היתה שנת 1936. מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר רצה לנצל את האולימפיאדה שנערכה בברלין כדי להראות לעולם את עליונות "הגזע הארי", הגרמני וזה שלפי תורת הגזע של היטלר הוא הגזע העליון. אותה תורת גזע הפכה עם עלייתו של היטלר לשלטון לאידאולוגיה של גרמניה הנאצית כולה וממנה נובע שהספורטאים הגרמנים ינצחו ללא הפסק.
מי שקלקל לפיהרר הנאצי את החגיגה היה ג'סי אוונס (Jesse Owens), אתלט אמריקני שצבע עורו שחור. כשהוא עומד בראש האתלטים האמריקנים השחורים הביס אוונס שוב ושוב את הגרמנים, בכל תחרות שבה השתתף באולימפיאדה.
4 מדליות זהב קטף האתלט השחור והדגים את עליונותו על כל אתלט במשחקים האולימפיים של ברלין 36.
הגרמנים הובסו שוב ושוב על ידי אוונס וחבריו השחורים והיטלר רק התעצבן יותר ויותר. לבסוף דווח כי אדולף היטלר נטש בכעס את האיצטדיון, לאור הנצחונות של האצן האמריקני שהמשיך לזכות בתחרויות. זה לא מדויק. האמת שהיטלר, שביום הראשון לחץ את ידי המנצחים הגרמנים, נדרש על ידי הוועד האולימפי, ללחוץ את ידי כל המנצחים. כדי שלא ללחוץ את ידי אוונס, הוא עזב את האצטדיון והלך הביתה.
כך או כך, אוונס, שהכינוי שלו היה כבר אז "הקליע השחום", זכה ב-4 מדליות זהב במשחקים האולימפיים של ברלין 1936. הוא היה לאתלט הראשון בהיסטוריה שזכה ב-4 מדליות זהב באולימפיאדה אחת (בריצות למרחק 100 מטר, 200 מטר ובריצת השליחים ובעוד ענף שבו הצטיין: קפיצה לרוחק) ונחשב מאז לאחד האתלטים הגדולים בכל הזמנים.
ליד הישגיו המדהימים בריצה, ראוי לציין את שיאו בקפיצה לרוחק. אוונס היה מלך האולימפיאדה של 1936 והאיש המהיר בעולם, אבל את הנצחון בקפיצה לרוחק הוא חייב למתחרה הגדול שלו, לוץ לונג הגרמני, שייעץ לו כיצד לשפר את קפיצתו. בכך, למעשה, הוא עצמו הובס על ידי אוונס. אותו לוץ רץ כדי לברך אותו מיד אחרי קפיצתו של אוונס - וכל זאת לעיני הפיהרר שלו...
כך הפך אוונס לקופץ לרוחק הראשון בהיסטוריה שקפץ למרחק מעל 8 מטר (שיאו היה 8.13 מטר) והוא החזיק בשיא העולמי למשך 25 שנים! - לוץ עצמו, אגב, נלחם ונהרג בקרב כמה שנים אחר-כך, בשירותו הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
אבל גם לג'סי אוונס לא חיכה עתיד מזהיר. כשהוא חזר לארצות הברית הגזענית, איש לא חיכה לו. לדאבונו, ממש כמו היטלר, הנשיא רוזוולט גם הוא לא נפגש איתו.
אוונס עבד בעבודות מזדמנות ולפרנסתו הוא נאלץ להתחרות בכלבים ובסוסים. גם אותם הוא ניצח וכשנשאל איך ספורטאי במעמדו עוסק בדברים כאלו, הוא ענה שאת המדליות שלו הוא לא יכול לאכול.
לאחר שסיים את הקריירה הספורטיבית שלו הפך אוונס למעשן כבד, ונהג לעשן המון סיגריות. זה הוביל למחלת סרטן הריאות ולמותו מהמחלה.
לקח שנים עד שאמריקה נזכרה בו שוב והחלה לכבד את הספורטאי השחור שהראה להיטלר את הדרך החוצה מהאיצטדיון ולה הביא כל כך הרבה כבוד. היום נקרא על שמו של אוונס רחוב אפילו בברלין, בבירת גרמניה.
הנה ג'סי אוונס:
http://youtu.be/quQopJmQry4
תגובתו של היטלר לתבוסה הגרמנית מול אוונס, המנצח שוב ושוב:
https://youtu.be/HCmvDwDocrw
סיפורם של אוונס ולוץ לונג הגרמני שסייע לו לעיני היטלר:
https://youtu.be/_O7qXP1ywhM
קומיקאי אמריקאי מתאר את אכזבתו של הדיקטטור:
https://youtu.be/rJW7wWqGNDI
תכנית חינוכית על סיפורו של ג'סי אוונס (עברית):
https://youtu.be/rIB4V8GZ1-Q?long=yes
וסרט תיעודי על הספורטאי הגדול והסמל של האתלטיקה האמריקאית:
https://youtu.be/gn-Xg158TcQ?long=yes
סיפורו של שיר העבדים באמריקה "Follow the drinking gourd" או בעברית "עקוב אחר מצקת הדלעת", הוא מרתק ומרגש במיוחד.
כי השיר הזה הוא בעצם מדריך עם הנחיות לעבד הנמלט מהעבדות. המוטיב החוזר הוא "עקוב אחרי מצקת הדלעת, האיש הזקן מחכה לשאת אותך לחופש - עקוב אחר מצקת הדלעת."
הסיפור הוא על מחתרת ה-" The Underground Railroad" שנהגה לסייע לעבדים שחורים לברוח מהעבדות במדינות הדרום אל החופש שבמדינות הצפון.
חבר מחתרת שכונה "ג'ו רגל-העץ" (Peg Leg Joe) העלה רעיון מבריק. הוא הסתובב במטעי העבדים ונהג ללמד אותם את השיר שהוא חיבר, שיר שהוא בין מפה לצופן מוסיקלי, עם מילים שהן למעשה הוראות ניווט, שיסייעו לעבד הנמלט למצוא את הדרך אל החופש.
הרעיון חכם מאוד בפרספקטיבה היסטורית. כי עבור העבדים, שלא ידעו קרוא וכתוב, היה השיר דרך טובה לשנן ולזכור את ההוראות, לזהות ולמצוא את הדרך לחופש. בניגוד להם, בעלי האחוזות הלבנים לא הכירו את הכינוי "מצקת הדלעת", שהם נתנו לכלי המזיגה שלהם ועוד פחות הבינו מהי "מצקת הדלעת" שאליה התכוונו העבדים.
כי "מצקת הדלעת" הייתה בעצם שם קוד לקבוצת הכוכבים המכונה היום "העגלה הגדולה" או "הדובה הגדולה" (the Big Dipper). הקו שמחבר את שני הכוכבים הקדמיים שלה, ממש מצביע לכיוון כוכב הצפון. לכן, אם העבד הבורח מהדרום יברח לאורך פסי הרכבת לכיוון "מצקת הדלעת" וכוכב הצפון שמעליה, הוא יגיע למדינות הצפון, מקום בו הוא יהיה לאדם חופשי.
בתי השיר מציינים סימני דרך שיסייעו לדרך בכיוון החירות. אם זה לברוח בתחילת החורף, כשהשלו הראשון מגיע בנדידה דרומה ואם זה לברוח לאורך נהר הטומביגבי (Tombigbee) שמסתיים בין שתי גבעות, לידו ימצאו העבדים עצים מתים שעליהם סימני כיוון שהשאיר להם ג'ו. בהמשך יהיה נהר גדול והוא ככל הנראה נהר טנסי ואחריו סוף סוף נהר אוהיו, הגבול הדרומי של מדינות הצפון ושאותו יש לחצות.
יתכן ש"האיש הזקן" המוזכר בשיר הוא חבר מחתרת שייקח אותם צפונה, או שמדובר בהמשך בנשיא לינקולן, הנשיא שהנהיג את הצפון, שחרר את העבדים במדינות הצפון לחופשי ונלחם כדי לעשות זאת בכל חלקי ארצות הברית.
אז מהסיפור המופלא שסייע לעבדים לצאת לחופשי קחו גם אתם את המדריך שלנו לאושר -המשיכו תמיד "לעקוב אחר מצקת הדלעת".
הנה שיר ההדרכה לעבד הבורח:
https://youtu.be/9H8NwpHEjIM
הוראות הניווט שמסבירות לעבד את נקודות הציון בדרך לחופש:
https://youtu.be/CAcZ6leUbDA
עם מילות השיר:
https://youtu.be/pw6N_eTZP2U
ובגרסה ל-4 קולות עם מודעה על עבדים בורחים:
https://youtu.be/b2vsf77OTdc
ההיסטוריה האפרו-אמריקאית חבה חוב עצום לפרדריק דאגלס (Frederick Douglass). סיפורו הלא יאומן הוא של עבד שחור, שברח מהעבדות והפך בכוחות עצמו וכישרונו לעיתונאי, לפעיל חברתי נועז נגד העבדות, בהמשך לפוליטיקאי ולמנהיג של ממש.
פרדריק דאגלס (Frederick Douglass) היה אחד המנהיגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. סיפור חייו, מלידתו בעבדות ועד להפיכתו למנהיג בתנועה לזכויות האדם, מהווה עדות מרתקת לכוחם של נחישות, השכלה ואמונה בשוויון.
דאגלס נולד לתוך עבדות ב-14 בפברואר 1818 במחוז טלבוט שבמרילנד, ונקרא בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי (Frederick Augustus Washington Bailey). אמו, הארייט ביילי (Harriet Bailey), הייתה שפחה שנאנסה בידי אדונה, קפטן אהרון אנטוני (Aaron Anthony), שייתכן כי היה אביו של דאגלס. כתינוק בן שנה, הופרד מאמו וראה אותה לעיתים נדירות בלבד, גורל שהיה נפוץ בקרב משפחות עבדים.
נקודת מפנה משמעותית בחייו התרחשה בגיל שבע, כאשר נשלח לבולטימור לשרת את משפחת אולד. סופיה אולד (Sophia Auld), אשת הבית, לימדה אותו לקרוא ולכתוב - מעשה שהיה אסור על פי חוק. למרות שבעלה, יו אולד (Hugh Auld), אסר על המשך הלימודים בטענה שהשכלה תעורר בעבדים רצון לחופש, פרדריק המשיך ללמוד בסתר בעזרת ילדי הרחוב הלבנים. חוויה זו חיזקה את הבנתו כי השכלה היא המפתח לחירות.
השהות בבולטימור חשפה את דאגלס ליחס אנושי ושוויוני מצד סופיה אולד, והעמיקה את אמונתו בשוויון בין בני אדם. קריאת "הדרשן הקולומביאני" ("The Columbian Orator"), ספר שהציג ויכוח בין אדון לעבד נמלט, פקחה את עיניו להבנת העוול שבמוסד העבדות.
לאחר תקופה קשה בחווה אחרת, שבה סבל מיחס אכזרי, הצליח דאגלס לברוח לחופש בגיל עשרים. הוא הגיע לניו יורק, נישא לאנה מארי (Anna Murray), שינה את שמו לפרדריק דאגלס, והחל את דרכו כפעיל בתנועה האבוליציוניסטית.
כישרונו הרטורי התגלה בשנת 1841, כאשר נאם לראשונה בעצרת נגד העבדות בננטקט. מאז הפך לנואם מבוקש ברחבי ארצות הברית. ספרו האוטוביוגרפי "סיפור חייו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקני" ("Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave") הפך לנכס צאן ברזל של התנועה האבוליציוניסטית. מסעו לאנגליה בשנת 1845 לא רק הביא לשחרורו הרשמי מעבדות בזכות הנרי ריצ'רדסון (Henry Richardson), אלא גם חשף אותו לחברה שוויונית יותר.
בשובו לאמריקה, הקים את העיתון "כוכב הצפון" ("The North Star") והמשיך במאבקו נגד העבדות. אגב, בשם "כוכב הצפון" בחר דאגלס מתוך הבנה עמוקה של חשיבות הכוכב הצפוני בחיי העבדים וכסמל לחופש. עבורו כשברח ועבור עבדים נמלטים רבים, שימש כוכב הצפון כמורה הדרך במסעם אל החופש במדינות הצפון ובקנדה. בעזרת הכוכב, שנשאר קבוע במקומו בשמי הלילה, יכלו הנמלטים לנווט את דרכם צפונה דרך "הרכבת התת-קרקעית", הרשת החשאית שסייעה לעבדים אז להשיג את חירותם. קראו על כך בתגית "כוכב הצפון".
בבחירת השם לעיתונו, ביקש האיש ליצור מקבילה רעיונית לאותו כוכב מנחה. הרעיון היה שכפי שכוכב הצפון האיר את דרכם הפיזית של העבדים הנמלטים, כך ביקש העיתון להאיר את דרכם הרוחנית והאינטלקטואלית של כל המבקשים חופש ושוויון. או, במילים אחרות, לשמש כמגדלור של תקווה ומקור להפצת רעיונות של חירות ושוויון.
את חזונו הרחב לשוויון אוניברסלי ביטא דאגלס בסיסמת העיתון: "זכות אינה מכירה במין, אמת אינה מכירה בצבע" ("Right is of no Sex – Truth is of no Color"). כך הוא קידם לא רק את המאבק נגד העבדות, אלא גם את הרעיון של שוויון מלא בין כל בני האדם, ללא הבדל גזע או מגדר.
במהלך מלחמת האזרחים פועל דאגלס לגיוס חיילים שחורים לצבא הצפון וכדי לקדם את זכויותיהם הוא נפגש עם הנשיא לינקולן. מאבקו למען שוויון זכויות לא הצטמצם רק לשחורים; הוא היה גם תומך נלהב בזכויות נשים והשתתף בוועידת סנקה פולס ההיסטורית למען זכות הצבעה לנשים.
לאחר מות אשתו אנה בשנת 1882, נישא דאגלס להלן פיטס (Helen Pitts), אישה לבנה הצעירה ממנו בעשרים שנה - נישואים שהיוו הצהרה נועזת על אמונתו בשוויון בין הגזעים. הוא המשיך במאבקו עד יום מותו מהתקף לב ב-20 בפברואר 1895.
מורשתו של פרדריק דאגלס חיה עד היום. הוא הוכיח שבכוח האמונה, ההשכלה והנחישות אפשר להתגבר על המכשולים הקשים ביותר, לחתור מעבדות למנהיגות ולחולל שינוי חברתי משמעותי. ממשיך להוות השראה למאבקים לצדק חברתי בכל רחבי העולם.
במשך השנים שעברו מאז, נתן סיפור חייו של דאגלס השראה לדורות של אקטיביסטים, אם אלו פעילי זכויות אדם באשר הם ועד פעילים חברתיים בכלל, כולל למשל אלו של צפון אירלנד. בעיר האירית בלפסט, אלפי קילומטרים מאמריקה, בולט ציור קיר עוצמתי ומרהיב של העבד שלא ויתר לעבדות.
הנה סיפור חייו של פרדריק דאגלס:
https://youtu.be/FMT4fnw4AT8
ההצלחה, הכישלון והחזון שלו:
https://youtu.be/0OaBKsF7bQo
על חשיבותו וגדולתו של דאגלס:
https://youtu.be/7j0jvj4e4XU
מספר את סיפורו ומקבל הצעה - בסרט על חייו:
https://youtu.be/6tx5DZC3X1M
על פרדריק דאגלס ולינקולן:
https://youtu.be/gOhgrTo257M?long=yes
וסרטון תיעודי על דאגלס:
https://youtu.be/kByK5SnG10Y?long=yes
הספיריצ'ואלס או ספיריטואלז (Spirituals) היו שירי המרד והמחאה הדתיים של השחורים בארה"ב, בזמן שהיו עבדים. על פי רוב, עסקו הספיריטואלס בנושאים תנכ"ים ובהליכה בדרכיו של ישו הנוצרי, אך למעשה היו אלה שירי תקווה לשחרור מעול העבדות. לאחר השחרור מהעבדות בטאו שירי הספיריצ'ואלס תקווה לשיפור בחייהם כעבדים משוחררים בארה"ב הגזענית.
סגנון הג'אז הושפע מאד משירי הספיריטואלס. רבים מהם מושרים עד היום ונחשבים מעין שירי עם אמריקניים, ביניהם "הסתובבו מרכבות מתוקות", ו-"שלח את עמי" התפרסמו בזכות הרכבים קוליים כמו פיסק ג'ובילי (1871).
גם מוסיקת הגוספל נולדה משירי הספיריטואלז. הם נתנו את הבסיס הרגשני ומלא ההתלהבות, שכל כך אופייני לקהילות העבדים מאפריקה, למזמורים הנוצריים שהם שרו בכנסיות שלהם. הספיריטואלז הדתיים, שנתנו מעט נחמה בעיתות המצוקה של העבדים שהם היו, שולבו עם המקצבים והלחנים של סגנונות המוזיקה החילוניים שלהם, כמו הבלוז והרגטיים ויצרו ביחד מצד אחד את הג'אז ומצד שני את מוסיקת "הגוספל השחור".
הנה הספיריטואל הידוע "הסתובבו מרכבות מתוקות":
http://youtu.be/ljup8cIRzIk
עוד ספיריצ'ואל "אני בא אלוהים":
http://youtu.be/OsQ6mxGIjRw
והספיריטואל "שלח נא את עמי" שחיבר בין העבדים לסיפור העבדות היהודית במצרים (עברית):
http://youtu.be/I7iYh88tb58
מוסיקת הג'אז (Jazz music) היא סגנון מוסיקלי שעיקרו במאה ה-20, המתמקד בביצועים חיים, באילתורים ספונטניים ויצירתיים שנוצרים "על המקום" ובדיאלוג בין מבצעיו. הג'אז מתבסס על קצב בהדגשות מרתקות הנקראות סינקופות ועל הרמוניה חכמה ומורכבת יותר ויש בו שלל ז'אנרים והתפתחות מרתקת ביניהם.
הג'אז מתאפיין בקצב שבמידה רבה מבוסס על הפעימות השנייה והרביעית (2 ו-4), על מלודיות עם מקצבים קופצניים ובלתי-יציבים במכוון, הרמוניה עשירה ונגינה רבה של כלים בנגינת אילתורי סולו, כשהנגן ממציא במקום את המוסיקה שהוא מנגן.
מוסיקת הג'אז היא מסורתית, אבל כל הזמן מתפתחת. מתחדשת ומשתנה, אבל מחוברת בשורשים חזקים לבלוז. היא מנגנת את הסטנדרטים הידועים שוב ושוב, אבל מתחדשת בכל סולו, בכל אילתור וריף שמנגנים במאות אלפי מקומות בעולם, כל יום.
הג'אז הוא נדבך במהפכה החברתית של המאבק בגזענות בארה"ב, כשחלק מהמהפכה היא תולדה של הכישרון והיכולת שהפגינו מוסיקאים, ספורטאים ואמנים שחורים לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20 בארה"ב וחלק אחר נולד בחוקים שהלכו והוציאו את הגזענות אל מחוץ לחוק, כשהדרך כמובן עוד ארוכה.
המדהים הוא שהג'אז היא מוסיקה שחורה, שהפכה למוסיקה אמריקאית, שהפכה לתופעה מוסיקלית עולמית, של יצירה מורכבת, מרתקת ומשתנה כל הזמן.
#מקורות הג'אז
מקורותיה של מוסיקת הג'אז הם מהמוסיקה האפריקנית, שהביאו עימם העבדים שהובאו מאפריקה לאמריקה.
ראשיתה במוסיקה ובמקצבים אפריקניים, שביחד עם כלי נגינה אירופאים, שירי דת שנקראים "ספיריצ'ואלס" ומוסיקת תזמורות צבאיות, נעימות הרגטיים לפסנתר ושירי הבלוז העצובים של השחורים בארה"ב - נוצר הג'אז.
בתחילת הג'אז הנגנים השחורים לא יכולים היו לחלום על הופעה על במה. בגרושים שחסכו הם קנו כלי נגינה, רק כי ידעו שאולי המוסיקה תפרנס אותם טוב יותר מהעבודות הקשות שעשו, גם בתור אנשים חופשיים.
התשוקה שלהם הייתה כל כך גדולה שהם היו מארגנים הופעות רחוב לקהילה שלהם. החצוצרן היה יוצא, דופק תרועה חזקה והשכנים היו יודעים ש אוטוטו מתחילה הופעה. באים ושומעים, רוקדים ומריעים.
אחרי זה הם יצרו את המועדונים שלהם, אבל לא הורשו לנגן אצל הלבנים. ואז בא לואי ארמסטרונג והפך את הג'אז למוסיקה כל אמריקאית. הם הפכו למלכים לכמה שנים וכשהגיע אלביס פרסלי הרוקנרול השתלט והותיר להם רק את המתוחכמים. זה לא הפריע לג'אז להמשיך ולהתפתח וליצור סוגות מסעירות ומפותחות, בהן כיכבו חלק מהכשרונות המוסיקליים הגדולים של המאה ה-20.
זה הג'אז:
https://youtu.be/gyzQrIqs-Ew
הג'אז התחיל ברחוב - טריו במחווה להתחלות - "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/rPgj3xU0L0Y
המורכבות של הג'אז - תתמודדו איתה! (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
היופי שבג'אז:
http://youtu.be/BMgKXbtQwoo
מל קלר נותן הסבר חינוכי מאד מהטלוויזיה הלימודית של פעם, על מוסיקת הג'אז:
http://youtu.be/-_HwIpDhx9I?t=3m09s&end=11m16s
מוסיקאי הג'אז הנודע לואי ארמסטרונג מציג את חבריו ללהקה:
https://youtu.be/rlyrBPkkXvY
אספרנסה ספולדינג המדהימה שרה שג'אז הוא רק נשמה:
https://youtu.be/03MXhKZqG9Y
ביג בנד - תזמורת ג'אז בניצוחו של דיוק אלינגטון:
http://youtu.be/qDQpZT3GhDg
יש גם ג'אז ישראלי ואפילו כזה שמשלב מוסיקה יהודית:
https://youtu.be/fYm3iH1YXlg
מוסיקאים אומרים מה זה ג'אז בשבילם:
http://youtu.be/agRHds-35eY
וכתבת טלוויזיה על אמן ג'אז שעובד כמאבטח (עברית):
https://youtu.be/O6sHlG260pU?long=yes
שחורים באמריקה
אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארצות הברית הוא מי שביטל את העבדות בה. לינקולן ראה הכרח לרפא את הפגם המוסרי של העבדות שרווחה עד אז בארצו.
את העבדות באמריקה לינקולן ביטל. זה היה מיד עם ניצחונו במלחמת האזרחים האמריקנית, ניצחון שהושג לא מעט בזכות לחימתם של העבדים השחורים ששילב בכוחות הצפון שהוא הנהיג במלחמת האזרחים.
לינקולן שילם בחייו על המעשה החשוב, האצילי והחכם של ביטול העבדות. שנאתם של המובסים במלחמת האזרחים, בשל התבוסה שנחלו ועוד יותר על שום ביטול העבדות שעליו הורה הנשיא, הובילה לרצח.
הרצח התרחש ב-14 באפריל 1865, בעת שהנשיא צפה בהצגת תיאטרון בוושינגטון. קראו על כך בתגית "לינקולן".
הנה הנשיא הדגול אברהם לינקולן (עברית):
http://youtu.be/srE95EZF9uY
התהליכים ההיסטוריים של שחרור העבדים באמריקה:
https://youtu.be/rvGCcfvdhdE
סרטון נדיר מהמאה ה-19 בו נואם לינקולן:
https://youtu.be/46pMyzUFTJ8
שיר תודה על הברית של לינקולן עם החופש:
https://youtu.be/OIbMbLvbXNY
ציטטות חכמות משלו:
https://youtu.be/r3nwBmWVIw8
הקדימון לסרט "לינקולן" שעוסק בחודשים האחרונים של המנהיג שבחר בביטול העבדות בכל מחיר (מתורגם):
http://youtu.be/Jm3JCrfrMts
והתודה שרוחשים לו אזרחי ארצות הברית:
https://youtu.be/jiOwc419Vl8
הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.
בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.
הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.
עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.
אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.
האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.
הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.
הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.
הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.
במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.
במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.
בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.
באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.
ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.
המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.
השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.
הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:
https://youtu.be/9gboEyrj02g
על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:
https://youtu.be/nnU0pDo9PtU
הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:
https://youtu.be/0ivWbxiVFTs
אופנת הרנסנס של הארלם:
https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0
זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:
https://youtu.be/71fKS2SF-0U
מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:
https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מוסיקת הבלוז (Blues) נולדה כשירים עצובים של האפרו-אמריקנים בארה"ב. הסגנון נולד בתקופת השחרור מהעבדות ואחרי מלחמת האזרחים. מצבם של השחורים היה אז של חופש מהעבדות מצד אחד ומהצד השני מחסור כלכלי וגזענות איומה, מצד רבים מהלבנים של אמריקה.
בלוז הוא אחד מיסודות סגנון הג'אז. הדבר הבולט ביותר במוסיקת הבלוז הוא המשפט המוסיקלי החוזר בן 12 התיבות, לרוב בטמפו איטי.
הבלוז נולד הרבה לפניו אבל ויליאם כריסטופר הנדי מהעיר ממפיס נחשב על ידי רבים "אבי הבלוז". יצירות הבלוז הראשונות שזכו לפרסום היו שלו, ביניהן "ממפיס בלוז" (1912) ו"סיינט לואיס בלוז" (1914). המוסיקאים החשובים בתולדות הבלוז הם נגנים כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס ובי. בי. קינג "מלך הבלוז". הזמרים הידועים בסי סמית ובילי הולידיי הם מהגדולים בשירת הבלוז.
בשנות ה-60 היה הבלוז כמעט מוסיקה מתה. ואז קרה למוזיקת הבלוז נס של ממש. באופן מוזר ואירוני הביאה "הפלישה הבריטית", אותה הצפה באמריקה של להקות רוק מצוינות מהאי הבריטי, להחזרת הבלוז. אותו בלוז שנולד באמריקה, חזר שוב ובגדול לזרם המרכזי והפופולארי של המוסיקה האמריקאית.
אריק ברדן, סולן להקת "החיות" הבריטית, אמר פעם "הושטנו את היד לפח האשפה של אמריקה ומצאנו בו תרבות"... ואכן, הצעירים הבריטים שאהבו מאד את הבלוז והרית'ם אנד בלוז הקצבי יותר, לימדו והרגילו בשנות ה-60 את המעריצים בכל העולם, אבל במיוחד באמריקה, לצרוך מוסיקה שחורה, על בסיס יומיומי.
לא פלא שבעקבות השינוי הזה יתחילו להתגלות גם באמריקה כוכבי ענק שחורים כמו ג'יימס בראון וג'ימי הנדריקס - כוכבי במה עם אנרגיות של חיות פרא וכישרון מאלוהים, חיבור שאמריקה כבר שכחה שהולך כל כך יפה ביחד...
מעבר לאופי המוסיקלי הייחודי שלו, המילה "בלוז" כבר מזמן הפכה שם גנרי למוסיקה כואבת ומלנכולית, מעין כותרת לסגנונות דומים בעולם. מהבלוז הפורטוגלי שנקרא "פאדו", דרך הרֶבֶּֿטִיקוֹ (Rebetiko), או הרמבטיקו של היוונים, שמכונה לא פעם "בלוז יווני", ממשיך בפלמנקו של ספרד, הסמבה בברזיל והטנגו בארגנטינה. כולם היו וזכו לכינוי "בלוזים".
מהו הבלוז:
http://youtu.be/JAt0L5TGuEY
הסבר על מוסיקת הבלוז בג'אז:
http://youtu.be/aBg_gQxAShM
תולדות הבלוז:
https://youtu.be/vnaorRAxhmU
"מלך הבלוז", הגיטריסט ביבי קינג, מנגן בלוז:
http://youtu.be/4Ny5ajCn0xw
בלוז מינורי מדהים של להקת לד זפלין "Baby, I'm gonna leave you":
https://youtu.be/wO6bRjcyQN8
קצת שירה והסברים על בלוז:
http://youtu.be/DXbclfmvSfU
והסבר מדהים לגיטריסטים איך לנגן סולו בלוז ברמה הגבוהה ביותר:
https://youtu.be/C8EAAVxvB4A?long=yes
זו היתה שנת 1936. מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר רצה לנצל את האולימפיאדה שנערכה בברלין כדי להראות לעולם את עליונות "הגזע הארי", הגרמני וזה שלפי תורת הגזע של היטלר הוא הגזע העליון. אותה תורת גזע הפכה עם עלייתו של היטלר לשלטון לאידאולוגיה של גרמניה הנאצית כולה וממנה נובע שהספורטאים הגרמנים ינצחו ללא הפסק.
מי שקלקל לפיהרר הנאצי את החגיגה היה ג'סי אוונס (Jesse Owens), אתלט אמריקני שצבע עורו שחור. כשהוא עומד בראש האתלטים האמריקנים השחורים הביס אוונס שוב ושוב את הגרמנים, בכל תחרות שבה השתתף באולימפיאדה.
4 מדליות זהב קטף האתלט השחור והדגים את עליונותו על כל אתלט במשחקים האולימפיים של ברלין 36.
הגרמנים הובסו שוב ושוב על ידי אוונס וחבריו השחורים והיטלר רק התעצבן יותר ויותר. לבסוף דווח כי אדולף היטלר נטש בכעס את האיצטדיון, לאור הנצחונות של האצן האמריקני שהמשיך לזכות בתחרויות. זה לא מדויק. האמת שהיטלר, שביום הראשון לחץ את ידי המנצחים הגרמנים, נדרש על ידי הוועד האולימפי, ללחוץ את ידי כל המנצחים. כדי שלא ללחוץ את ידי אוונס, הוא עזב את האצטדיון והלך הביתה.
כך או כך, אוונס, שהכינוי שלו היה כבר אז "הקליע השחום", זכה ב-4 מדליות זהב במשחקים האולימפיים של ברלין 1936. הוא היה לאתלט הראשון בהיסטוריה שזכה ב-4 מדליות זהב באולימפיאדה אחת (בריצות למרחק 100 מטר, 200 מטר ובריצת השליחים ובעוד ענף שבו הצטיין: קפיצה לרוחק) ונחשב מאז לאחד האתלטים הגדולים בכל הזמנים.
ליד הישגיו המדהימים בריצה, ראוי לציין את שיאו בקפיצה לרוחק. אוונס היה מלך האולימפיאדה של 1936 והאיש המהיר בעולם, אבל את הנצחון בקפיצה לרוחק הוא חייב למתחרה הגדול שלו, לוץ לונג הגרמני, שייעץ לו כיצד לשפר את קפיצתו. בכך, למעשה, הוא עצמו הובס על ידי אוונס. אותו לוץ רץ כדי לברך אותו מיד אחרי קפיצתו של אוונס - וכל זאת לעיני הפיהרר שלו...
כך הפך אוונס לקופץ לרוחק הראשון בהיסטוריה שקפץ למרחק מעל 8 מטר (שיאו היה 8.13 מטר) והוא החזיק בשיא העולמי למשך 25 שנים! - לוץ עצמו, אגב, נלחם ונהרג בקרב כמה שנים אחר-כך, בשירותו הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
אבל גם לג'סי אוונס לא חיכה עתיד מזהיר. כשהוא חזר לארצות הברית הגזענית, איש לא חיכה לו. לדאבונו, ממש כמו היטלר, הנשיא רוזוולט גם הוא לא נפגש איתו.
אוונס עבד בעבודות מזדמנות ולפרנסתו הוא נאלץ להתחרות בכלבים ובסוסים. גם אותם הוא ניצח וכשנשאל איך ספורטאי במעמדו עוסק בדברים כאלו, הוא ענה שאת המדליות שלו הוא לא יכול לאכול.
לאחר שסיים את הקריירה הספורטיבית שלו הפך אוונס למעשן כבד, ונהג לעשן המון סיגריות. זה הוביל למחלת סרטן הריאות ולמותו מהמחלה.
לקח שנים עד שאמריקה נזכרה בו שוב והחלה לכבד את הספורטאי השחור שהראה להיטלר את הדרך החוצה מהאיצטדיון ולה הביא כל כך הרבה כבוד. היום נקרא על שמו של אוונס רחוב אפילו בברלין, בבירת גרמניה.
הנה ג'סי אוונס:
http://youtu.be/quQopJmQry4
תגובתו של היטלר לתבוסה הגרמנית מול אוונס, המנצח שוב ושוב:
https://youtu.be/HCmvDwDocrw
סיפורם של אוונס ולוץ לונג הגרמני שסייע לו לעיני היטלר:
https://youtu.be/_O7qXP1ywhM
קומיקאי אמריקאי מתאר את אכזבתו של הדיקטטור:
https://youtu.be/rJW7wWqGNDI
תכנית חינוכית על סיפורו של ג'סי אוונס (עברית):
https://youtu.be/rIB4V8GZ1-Q?long=yes
וסרט תיעודי על הספורטאי הגדול והסמל של האתלטיקה האמריקאית:
https://youtu.be/gn-Xg158TcQ?long=yes
למה נינה סימון לא הפכה לפסנתרנית קלאסית?
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.
בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.
כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.
נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.
אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.
מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.
חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.
ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.
התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.
יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.
הנה סיפורה של נינה סימון:
https://youtu.be/yqo8RVjLaLg
הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":
https://youtu.be/s7RoA-JI6Us
סימון ב-I put a spell on your:
https://youtu.be/W7mBQhfkqHs
שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":
https://youtu.be/hBiAtwQZnHs
"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:
https://youtu.be/L5jI9I03q8E
"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:
https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc
וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:
https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes
מה הסיפור של שיר המחאה המצמרר "פרי מוזר"?
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/byCFxNUo0Cw
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
השיר "פרי מוזר" (Strange Fruit) הוא אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם. השיר, שיצא כנגד מעשי הלינץ' הגזעניים של לבנים בשחורים בדרום ארה"ב, נכתב בסוף שנות ה-30, על ידי חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, לבן שראה במעשים הללו פשע זוועתי. הסיפור של השיר מעניין ויכול ללמד משהו גם על אחווה תוך אמריקאית באותם ימים נוראים.
מילותיו מתחילות כך:
"על עצי הדרום גדל פרי מוזר / דם על עליו ודם ספוג ונספג בשורשיו / גופות שחורים מתנדנדים ברוח דרומית / פרי מוזר על ענפי הצפצפה".
"פרי מוזר" התפרסם בביצוע המקורי והמשובח שלו בידי בילי הולידיי, שהוקלט ב 1939 ונחשב לביצוע הטוב ביותר שלו. במקור חיבר אותו אייבל מירופול, יהודי שראה תמונה בה נראו שני גברים שחורים, תלויים על עץ, לאחר שגזענים לבנים עשו בהם לינץ'.
מירופול, אמריקאי ובמקור מהגר יהודי מרוסיה, היה מורה ופזמונאי קומוניסט שלימד אנגלית בבי"ס ציבורי בברונקס. הוא פירסם שירים בשם העט לואיס אלן. מירופול עתיד להתפרסם בהמשך חייו גם בכך שהוא ורעייתו אימצו את שני ילדיהם של אתל ויוליוס רוזנברג, מי שהורשעו כמרגלי האטום והוצאו להורג.
לשיר ''פרי מוזר'', שבמקור נכתב ובוצע על ידיו כ"פרי מר" (Bitter Fruit), עתידה להיות השפעה רבה על הקהילה השחורה. לא מעט נכתב באותה תקופה נגד מעשי הלינץ' שנעשו בדרום, אבל הוא היה חזק יותר, אפקטיבי ונוגע. אולי היה זה הדימוי של אנשים תלויים על עץ כמעין פרי לא הגיוני ואולי זה בכלל הביצוע המצמרר של בילי הולידיי. היא לא הייתה הראשונה שבצעה אותו אבל ידעה משהו על להיות מודרת ומוזרה. תחושותיה וכאבה דיברו היטב בשיר. היא גם זו שהצליחה להכניס את קולה אל מכשירי הרדיו של הלבנים ולגעת בליבם. בטלוויזיה היא לא נראתה כמובן. בכל זאת שחורה...
בהמשך הקריירה של בילי הולידיי הפך "פרי מוזר" לשיר סיום קבוע בהופעותיה. יש מי שגורסים שבהדרגה השתלט משאו הכבד של שיר המחאה הזה עליה, העצים את דיכאונה של מלכת הבלוז והחיש את התאבדותה המסתורית.
נסיבות כתיבת השיר מעניינות גם קצת בקשר והסולידריות שבין יהודים לשחורים. באותם ימים איומים של מעשי לינץ' גזעניים באמריקה, מצאו עצמם שני הגזעים הללו באותה צרה. השנאה היום היא לא אותה שנאה אבל דומה שהגזענות והאכזריות ממתינות לפרוץ בכל רגע. רק תנו להם עץ והם ידאגו לשאר...
הנה השיר "פרי מוזר" בביצוע של מלכת הבלוז (מתורגם):
https://youtu.be/OfA7o5Kx83M
רמיקס שעשה גולש בין השיר לסצנות מסרט שהנציח את התקופה (לא לילדים רכים):
https://youtu.be/jq6hHew4yTc
פרי מוזר בביצוע של נינה סימון, הלוחמת הגדולה בגזענות נגד השחורים:
https://youtu.be/byCFxNUo0Cw
כך שרה אותו זמרת לבנה עם לב שחור - אנני לנוקס:
https://youtu.be/j_cGtRMK-7Y
הסיפור המלא של הפרי המוזר והלינץ' האכזר:
https://youtu.be/EZUoYgPe1Y4?long=yes
וסיפורו של אבל מירופול, כותב השיר:
https://youtu.be/OoBx1WnZKio?long=yes
מי היתה רוזה פארקס ובמה פשעה?
קצת מצחיק לקרוא לה פושעת, במיוחד אם לוקחים בחשבון שההיסטוריה הראתה לנו שמדובר כנראה באחת הנשים האמיצות והישרות אי-פעם.. רוזה לואיז פארקס התפרסמה בשנת 1955 בשל הסירוב שלה לפנות את הכסא שלה באוטובוס לאדם לבן, כפי שקבע החוק המקומי בממפיס שבדרום ארה"ב. סירובה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן הוביל למעצרה ולפתיחת משפט נגדה.
עקרונית היא הייתה פושעת של אותם זמנים. למעשה, היא מרדה בחוקי הגזע. אך פארקס לא היתה סתם מורדת ילדותית. היא היתה מהדמויות החשובות ביותר במלחמה כנגד הגזענות באמריקה, אמריקאית שחורה ופעילה מרכזית בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. בעזרתו של מרטין לותר קינג היא הנהיגה חרם קשה כנגד חברת האוטובוסים ובתום כ-380 יום של הימנעות השחורים מנסיעה באוטובוסים של חברת האוטובוסים הגזענית הסתיים חרם האוטובוסים של מונטגומרי בנצחון צודק ומרהיב של שינוי החוק המפלה.
ביטול החוק בידי בית המשפט העליון לווה בקביעה מוסרית חשובה של בית המשפט, שהחוק מבוטל כיוון שהוא נוגד את החוקה האמריקנית. פארקס הפכה מפושעת מורשעת לסמל של עמידה על שוויון זכויות, אומץ לב ונכונות לשלם את המחיר על סירוב לציית לחוקים לא מוסריים.
הנה סקירה נהדרת של ילדים על רוזה פארקס (עברית):
https://youtu.be/NghkVJNmMpE
הסבר על פועלה למען שוויון זכויות לשחורים (מתורגם):
https://youtu.be/tLfbmepDd4c
על ה"עבירה" של רוזה פארקס, במילותיה שלה:
https://youtu.be/ceY69qSXfZs
סצנת המעצר של רוזה פארקס מתוך סרט על חייה:
http://youtu.be/kxXzKG9t4L8
מצגת וידאו על האישה שלא קמה ללבנים (עברית):
https://youtu.be/ITAjuofhSUg
ותולדות חייה של רוזה פארקס:
https://youtu.be/v8A9gvb5Fh0
קצת מצחיק לקרוא לה פושעת, במיוחד אם לוקחים בחשבון שההיסטוריה הראתה לנו שמדובר כנראה באחת הנשים האמיצות והישרות אי-פעם.. רוזה לואיז פארקס התפרסמה בשנת 1955 בשל הסירוב שלה לפנות את הכסא שלה באוטובוס לאדם לבן, כפי שקבע החוק המקומי בממפיס שבדרום ארה"ב. סירובה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן הוביל למעצרה ולפתיחת משפט נגדה.
עקרונית היא הייתה פושעת של אותם זמנים. למעשה, היא מרדה בחוקי הגזע. אך פארקס לא היתה סתם מורדת ילדותית. היא היתה מהדמויות החשובות ביותר במלחמה כנגד הגזענות באמריקה, אמריקאית שחורה ופעילה מרכזית בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. בעזרתו של מרטין לותר קינג היא הנהיגה חרם קשה כנגד חברת האוטובוסים ובתום כ-380 יום של הימנעות השחורים מנסיעה באוטובוסים של חברת האוטובוסים הגזענית הסתיים חרם האוטובוסים של מונטגומרי בנצחון צודק ומרהיב של שינוי החוק המפלה.
ביטול החוק בידי בית המשפט העליון לווה בקביעה מוסרית חשובה של בית המשפט, שהחוק מבוטל כיוון שהוא נוגד את החוקה האמריקנית. פארקס הפכה מפושעת מורשעת לסמל של עמידה על שוויון זכויות, אומץ לב ונכונות לשלם את המחיר על סירוב לציית לחוקים לא מוסריים.
הנה סקירה נהדרת של ילדים על רוזה פארקס (עברית):
https://youtu.be/NghkVJNmMpE
הסבר על פועלה למען שוויון זכויות לשחורים (מתורגם):
https://youtu.be/tLfbmepDd4c
על ה"עבירה" של רוזה פארקס, במילותיה שלה:
https://youtu.be/ceY69qSXfZs
סצנת המעצר של רוזה פארקס מתוך סרט על חייה:
http://youtu.be/kxXzKG9t4L8
מצגת וידאו על האישה שלא קמה ללבנים (עברית):
https://youtu.be/ITAjuofhSUg
ותולדות חייה של רוזה פארקס:
https://youtu.be/v8A9gvb5Fh0
מיהם הקו קלוקס קלאן?
קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan או בקיצור KKK) הוא ארגון ידוע לשמצה ורווי שנאה וגזענות שהתפתח בארצות הברית. חברי הארגון, לבנים אמריקאיים ושמרנים, מזוהים במצעדי הלפידים המאיימים שלהם, שהם עורכים בלילות כשהם עטויים בברדסים לבנים ובמעשי אלימות ופשע כנגד שחורים ובני מיעוטים.
חברי הארגון הגזעני "קו קלוקס קלאן" דגלו תמיד בעליונות הגזע הלבן. הארגון המוכר נוסד בשנת 1915, אך השתמש בשם של ארגון קודם בעל שם זהה, שפעל במאה ה-19. בארגון הראשון פעלו לבנים מהדרום, שזה עתה הובס במלחמת האזרחים האמריקאית. אז הם התנגדו לשיקום שכפה הצפון המנצח על הדרום והתמקדו במעשי טרור ורצח של אלפים מתושבי הצפון שהגיעו לסחור ולשקם את דרום ארה"ב ושל עבדים שזה עתה שוחררו מהעבדות.
הארגון החדש, שהוקם בהשראת הסרט הגזעני והחשוב "הולדתה של אומה", היה זהיר יותר אך עדיין מזוהה באנטישמיות שלו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בשיא כוחו, הגיע הארגון למיליוני חברים ול-15 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בארה"ב ובהדרגה הוסיפו חברי ה-KKK לרשימת השנואים שלהם גם את הקתולים והמהגרים לארה"ב. אך במהלך "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה הקו קלוקס קלאן הלך והדרדר, בין השאר בגלל תמיכת חלק ממנהיגיו בהיטלר ובאידיאולוגיה הנאצית.
כיום ישנן בארה"ב "קבוצות שנאה" רבות המזהות עצמן כ-KKK, אך הן פועלות עצמאית ואף מפוצלות ביניהן.
הנה הולדת הקו קלוקס קלאן:
https://youtu.be/5CTG58jIlNA
הקו קלוקס קלאן היום:
https://youtu.be/5VzKRI7JbVk
בסרט של האחים כהן "אחי, איפה אתה?":
https://youtu.be/v0fFKNCKIhE?long=yes
וכתבת טלוויזיה על האפרו-אמריקאי שהצליח להידבר איתם וליצור קשר טוב (עברית):
https://youtu.be/e1DRs3G7mko?long=yes
קו קלוקס קלאן (Ku Klux Klan או בקיצור KKK) הוא ארגון ידוע לשמצה ורווי שנאה וגזענות שהתפתח בארצות הברית. חברי הארגון, לבנים אמריקאיים ושמרנים, מזוהים במצעדי הלפידים המאיימים שלהם, שהם עורכים בלילות כשהם עטויים בברדסים לבנים ובמעשי אלימות ופשע כנגד שחורים ובני מיעוטים.
חברי הארגון הגזעני "קו קלוקס קלאן" דגלו תמיד בעליונות הגזע הלבן. הארגון המוכר נוסד בשנת 1915, אך השתמש בשם של ארגון קודם בעל שם זהה, שפעל במאה ה-19. בארגון הראשון פעלו לבנים מהדרום, שזה עתה הובס במלחמת האזרחים האמריקאית. אז הם התנגדו לשיקום שכפה הצפון המנצח על הדרום והתמקדו במעשי טרור ורצח של אלפים מתושבי הצפון שהגיעו לסחור ולשקם את דרום ארה"ב ושל עבדים שזה עתה שוחררו מהעבדות.
הארגון החדש, שהוקם בהשראת הסרט הגזעני והחשוב "הולדתה של אומה", היה זהיר יותר אך עדיין מזוהה באנטישמיות שלו. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בשיא כוחו, הגיע הארגון למיליוני חברים ול-15 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בארה"ב ובהדרגה הוסיפו חברי ה-KKK לרשימת השנואים שלהם גם את הקתולים והמהגרים לארה"ב. אך במהלך "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה הקו קלוקס קלאן הלך והדרדר, בין השאר בגלל תמיכת חלק ממנהיגיו בהיטלר ובאידיאולוגיה הנאצית.
כיום ישנן בארה"ב "קבוצות שנאה" רבות המזהות עצמן כ-KKK, אך הן פועלות עצמאית ואף מפוצלות ביניהן.
הנה הולדת הקו קלוקס קלאן:
https://youtu.be/5CTG58jIlNA
הקו קלוקס קלאן היום:
https://youtu.be/5VzKRI7JbVk
בסרט של האחים כהן "אחי, איפה אתה?":
https://youtu.be/v0fFKNCKIhE?long=yes
וכתבת טלוויזיה על האפרו-אמריקאי שהצליח להידבר איתם וליצור קשר טוב (עברית):
https://youtu.be/e1DRs3G7mko?long=yes
מה מיוחד בנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג?
ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור (Martin Luther King Jr) היה לוחם לשוויון בין-גזעי ולקץ האפליה של השחורים בארצות הברית. הוא היה דוקטור צעיר ובן לכומר ונגנית אורגן בכנסייה.
בגיל צעיר שינה אביו את שמו ושם בנו ל"מרטין לותר". האב היה מרטין לותר האב והבן - מרטין לותר קינג. ושניהם נקראים על שם המורד המפורסם בקתוליות ומייסד הנצרות הפרוטסטנטית, הכומר מרטין לותר.
גם אם הוא היה בעל נפש עצמאית ובחור מבריק, החליט מי שבנעוריו לא התלהב מהדת ללמוד תיאולוגיה ובגיל צעיר מאוד הוא היה לדוקטור לתיאולוגיה. בתנ"ך הוא מצא הרבה אמיתות וחוכמה שיסייעו לו בהמשך דרכו.
אבל הבחור הצעיר והחכם לא אהב את הגזענות של אמריקה. הוא החל להילחם נגד החוקים והאיסורים שהוטלו על שחורים במדינה. קינג החל להילחם כנגדם ומכאן הוא נלחם כל חייו בממסד הלבן ולמען שוויון וזכויות האזרח באמריקה.
כך החל מי שהתגלה במהירות כנואם מחונן, להילחם על זכויות השחורים. לאחר שהנהיג חרם על האוטובוסים שאסרו על שחורים בדרום לנסוע במושבים הקדמיים של האוטובוס, נעצר וזכה לפרסום אדיר כשניצח את האיסור והביא לביטולו, הוא הוכתר למנהיגם.
עתה הוא הפך ל"קול של הקהילה השחורה בארצות הברית". הוא המשיך לנאום ולהביא המונים להצטרף לחזון שלו, של שוויון וחיים טובים באמריקה, לבנים ושחורים, אלו לצד אלו.
הוא גייס את הכוח של כנסיות השחורים למאבק השחור והלא-אלים בגזענות ולמען זכויות אדם. בתוך כדי כך הוא המשיך גם לסכן את חייו, לשמוע אינספור איומים ולהעצר על ידי המשטרה פעמים רבות. אבל אי אפשר היה לעצור אותו.
הנשיא הלבן והצעיר של אמריקה אף הגיש הצעת חוק לשוויון זכויות לשחורים. בעקבות הנאום שמיד נתאר אף נחקק חוק זכויות האדם ב-1964.
כשקינג זכה בפרס נובל לשלום על הנהגה של מאבק לא אלים נראה היה שיהיה קשה לעצור אותו. הוא היה האדם הצעיר ביותר שזכה בנובל אי-פעם.
את הנאום "יש לי חלום" (באנגלית: "I Have a Dream") הוא נאם בשנת 1963, על מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון הבירה ואל מול 250,000 מפגינים. זה היה בזמן "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות".
הנאום הזה, אחד מני רבים ומעולים של אחד מגדולי לוחמי החופש וזכויות האדם בהיסטוריה, היה לאחד החשובים בהיסטוריה ואחד הנאומים הטובים והידועים בכל הזמנים. אמנם הוא ניתן בהקשר למאבק של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, לזכויות השחורים של אמריקה, אך הוא הפך לסמל בכל העולם ומשמש ומצוטט למאבקם של רבים בעולם.
אחד המנהיגים בתנועה לזכויות האזרח אמר על הנאום הזה ש:
#"לא רק האנשים שנכחו במקום הקשיבו, אלא גם אנשים בכל ארצות הברית, וגם דורות שעדיין לא נולדו."
#"יש לי חלום שיום אחד האומה הזו תקום ותחיה את המשמעות האמיתית של האמונה שלה - שאנחנו מאמינים שהאמיתות האלה מובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים."
("I have a dream that one day this nation will rise up and live out the true meaning of its creed: 'We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal.").
נאומים איקוניים נוספים בתגית "נאומים מפורסמים".
הנה סיפורו של הנאום הגדול בתולדות אמריקה:
https://youtu.be/_IB0i6bJIjw
קטע מהנאום המפורסם של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" (מתורגם):
https://youtu.be/4D3OfVckKtY
ההקשר החברתי בו הגיע הנאום ההיסטורי:
https://youtu.be/i1ulUR10zVM
חברים מספרים על הנאום המפורסם של החלום של מרטין לותר קינג:
https://youtu.be/EgyMRekqeKk
הנאום המלא של ד"ר מרטין לותר קינג (מתורגם):
https://youtu.be/Zyq0IiqoSIQ?long=yes
וסיפורו של המנהיג שרצה שוויון אבל בדרכי שלום (עברית):
https://youtu.be/dBMWWFgoW_U?long=yes
ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור (Martin Luther King Jr) היה לוחם לשוויון בין-גזעי ולקץ האפליה של השחורים בארצות הברית. הוא היה דוקטור צעיר ובן לכומר ונגנית אורגן בכנסייה.
בגיל צעיר שינה אביו את שמו ושם בנו ל"מרטין לותר". האב היה מרטין לותר האב והבן - מרטין לותר קינג. ושניהם נקראים על שם המורד המפורסם בקתוליות ומייסד הנצרות הפרוטסטנטית, הכומר מרטין לותר.
גם אם הוא היה בעל נפש עצמאית ובחור מבריק, החליט מי שבנעוריו לא התלהב מהדת ללמוד תיאולוגיה ובגיל צעיר מאוד הוא היה לדוקטור לתיאולוגיה. בתנ"ך הוא מצא הרבה אמיתות וחוכמה שיסייעו לו בהמשך דרכו.
אבל הבחור הצעיר והחכם לא אהב את הגזענות של אמריקה. הוא החל להילחם נגד החוקים והאיסורים שהוטלו על שחורים במדינה. קינג החל להילחם כנגדם ומכאן הוא נלחם כל חייו בממסד הלבן ולמען שוויון וזכויות האזרח באמריקה.
כך החל מי שהתגלה במהירות כנואם מחונן, להילחם על זכויות השחורים. לאחר שהנהיג חרם על האוטובוסים שאסרו על שחורים בדרום לנסוע במושבים הקדמיים של האוטובוס, נעצר וזכה לפרסום אדיר כשניצח את האיסור והביא לביטולו, הוא הוכתר למנהיגם.
עתה הוא הפך ל"קול של הקהילה השחורה בארצות הברית". הוא המשיך לנאום ולהביא המונים להצטרף לחזון שלו, של שוויון וחיים טובים באמריקה, לבנים ושחורים, אלו לצד אלו.
הוא גייס את הכוח של כנסיות השחורים למאבק השחור והלא-אלים בגזענות ולמען זכויות אדם. בתוך כדי כך הוא המשיך גם לסכן את חייו, לשמוע אינספור איומים ולהעצר על ידי המשטרה פעמים רבות. אבל אי אפשר היה לעצור אותו.
הנשיא הלבן והצעיר של אמריקה אף הגיש הצעת חוק לשוויון זכויות לשחורים. בעקבות הנאום שמיד נתאר אף נחקק חוק זכויות האדם ב-1964.
כשקינג זכה בפרס נובל לשלום על הנהגה של מאבק לא אלים נראה היה שיהיה קשה לעצור אותו. הוא היה האדם הצעיר ביותר שזכה בנובל אי-פעם.
את הנאום "יש לי חלום" (באנגלית: "I Have a Dream") הוא נאם בשנת 1963, על מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון הבירה ואל מול 250,000 מפגינים. זה היה בזמן "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות".
הנאום הזה, אחד מני רבים ומעולים של אחד מגדולי לוחמי החופש וזכויות האדם בהיסטוריה, היה לאחד החשובים בהיסטוריה ואחד הנאומים הטובים והידועים בכל הזמנים. אמנם הוא ניתן בהקשר למאבק של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, לזכויות השחורים של אמריקה, אך הוא הפך לסמל בכל העולם ומשמש ומצוטט למאבקם של רבים בעולם.
אחד המנהיגים בתנועה לזכויות האזרח אמר על הנאום הזה ש:
#"לא רק האנשים שנכחו במקום הקשיבו, אלא גם אנשים בכל ארצות הברית, וגם דורות שעדיין לא נולדו."
#"יש לי חלום שיום אחד האומה הזו תקום ותחיה את המשמעות האמיתית של האמונה שלה - שאנחנו מאמינים שהאמיתות האלה מובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים."
("I have a dream that one day this nation will rise up and live out the true meaning of its creed: 'We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal.").
נאומים איקוניים נוספים בתגית "נאומים מפורסמים".
הנה סיפורו של הנאום הגדול בתולדות אמריקה:
https://youtu.be/_IB0i6bJIjw
קטע מהנאום המפורסם של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" (מתורגם):
https://youtu.be/4D3OfVckKtY
ההקשר החברתי בו הגיע הנאום ההיסטורי:
https://youtu.be/i1ulUR10zVM
חברים מספרים על הנאום המפורסם של החלום של מרטין לותר קינג:
https://youtu.be/EgyMRekqeKk
הנאום המלא של ד"ר מרטין לותר קינג (מתורגם):
https://youtu.be/Zyq0IiqoSIQ?long=yes
וסיפורו של המנהיג שרצה שוויון אבל בדרכי שלום (עברית):
https://youtu.be/dBMWWFgoW_U?long=yes
איך סם קוּק ממשיך לחיות דרך המנון השינוי שלו?
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
מי היה מלקולם אקס ששינה את דעתו ונרצח בשל כך?
הם היו שניים, שהנהיגו את מאבק השחורים בארצות הברית בשנות ה-60. התיעוב ביניהם היה גדול וכך גם הפער האידאולוגי. האחד היה איש שלום, מנהיג המחנה הפרגמטי, שדגל בהשתלבות בחלום האמריקאי ושמו מרטין לותר קינג. השני היה מנהיג רדיקלי, שניהל מלחמת צלב בלבנים של אמריקה וקרא למאבק אלים בהם.
השני הזה היה מלקולם אקס (Malcolm X). כמו קינג, גם הוא היה מנהיג ואידיאולוג שחור, בחור מבריק ונואם בחסד, אך בניגוד לקינג, מלקולם אקס קרא לשחורים להתבדל מהלבנים. הוא היה מנהיג המחנה הבלתי מתפשר של הקהילה השחורה. שוב ושוב הוא הטיף לשחורים להתחמש לקראת פעולה אלימה כנגד הלבנים ולהקמת מדינה שחורה ונפרדת בארצות הברית.
חייו של מלקולם אקס עד שם לא היו פשוטים. הבחור שלמד רק עד כיתה ח' והתגאה בכך בהמשך חייו, דיבר בשפה גבוהה ואפילו אקדמית. כששאלו אותו על כך הוא נהג לספר שמאז שהוא הצטרף ל"אחים המוסלמים השחורים", הוא הרבה לקרוא.
בצעירותו מלקולם ניהל קריירת פשע ונכלא. בכלא הוא התאסלם והפך לאחר שחרורו לחבר בכיר ודובר בארגון "אומת האסלאם". הוא גם עלה לרגל למכה ו"חש את השוויון הגדול בחייו". את שם משפחתו שינה ל-X כשאמר "אין לי שם משפחה, כי שם המשפחה הזה ניתן לאבותי על ידי סוחרי העבדים".
הוא לא היה מוכן להיות עבד ואפילו בנפשו. כלוחם למען השחורים והאיסלאם הוא הרחיב את התנועה והרבה להקים מסגדים בערים הגדולות של אמריקה. את הצעירים השחורים הוא שחרר מהחינוך שקיבלו מאמריקה הלבנה, זו שהרגילה אותם שהם נחותים. הוא דחף אותם לרכוש חינוך, כדי שיצטיידו בכלים לחופש. הוא הבטיח שהם ישתחררו, כשיהיו "לא רק נגרים, אלא גם עורכי דין ולא רק עובדי בניין, אלא גם רופאים".
אבל בשלב מאוחר יותר התמתנו הדעות של אקס הקיצוני והוא נטש את הארגון שלו. בתגובה על התמתנותו של מנהיגם ובגידתו באלימות ככלי לשחרור, פעלו נגד מלקולם אקס הקיצוניים מהתנועה. לבסוף כנראה גם רצחו אותו.
אקס נרצח ממש כמו מרטין לותר קינג, המנהיג שוחר השלום שעתיד להירצח 3 שנים אחריו. אבל בעוד קינג נרצח על ידי מתנקש לבן, הוא נרצח על ידי שחורים, כאמור אנשי תנועתו שלו. מנהיגיה הזדעזעו מהתמתנותו ודחפו אותם למעשה. יש סברה שגם הבולשת הפדרלית "הלבנה" ידעה על הרצח המתוכנן ולא מנעה אותו.
בשנות ה-90, בעקבות הקמפיין שלפני הסרט שעשה על מלקולם אקס הבמאי השחור והמצליח ספייק לי, הוא חזר והפך לאישיות נערצת. גם אמני היפהופ הרבו להשתמש בסימפולים של משפטים מתוך נאומיו, בשיריהם ובווידאו קליפים. כך נולדה תופעה של "מלקולמניה" (Malcolmania), שיגעון מלקולם איקס. לפתע נמכרו באמריקה מיליוני חולצות, פוסטרים ומוצרי אקס. השוק המסחרי של מוצרים הנושאים את האיקס שלו הוערך במאות מיליוני דולרים. אפילו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון יצא לריצות כשהוא לובש את חולצת האיקס שלו. כך הפך הלוחם הרדיקלי, השחור והמת לאליל ההמונים של אמריקה.
אגב, שנים רבות אחרי מותם של שני "הלא חברים", הושפע גם ממלקולם אקס וגם ממרטין לותר קינג בחור צעיר ושחור, נואם בחסד גם הוא, שיגשים את החלום של השחורים משנות ה-60. הוא יהיה לנשיא ארצות הברית ויגלם את תחילתו של השוויון שחלמו השניים. לצעיר הזה קוראים ברק אובמה.
הנה מלקולם אקס (מתורגם):
https://youtu.be/rpuffmaY_MM
הוא היה נואם חד ומדויק להכאיב (מתורגם):
https://youtu.be/VDlMxE5JKjY
על הקשר שלו עם מוחמד עלי:
https://youtu.be/mQs7wTWnD24
קבלו את הסבריו וניתוחיו את החברה בה השחורים הם הנשלטים (מתורגם):
https://youtu.be/zjJ6K1zt5oQ
קטע מסרט שנעשה עליו (מתורגם):
https://youtu.be/lvR65kesZIs
פואטרי סלאם של סיגלית בנאי על האיש ש"ילבין אותנו" (עברית):
https://youtu.be/BUxJNRURTII
וסיפורו של המנהיג השחור שסרב להיות נחמד (עברית):
https://youtu.be/-DmgJqed-X0?long=yes
הם היו שניים, שהנהיגו את מאבק השחורים בארצות הברית בשנות ה-60. התיעוב ביניהם היה גדול וכך גם הפער האידאולוגי. האחד היה איש שלום, מנהיג המחנה הפרגמטי, שדגל בהשתלבות בחלום האמריקאי ושמו מרטין לותר קינג. השני היה מנהיג רדיקלי, שניהל מלחמת צלב בלבנים של אמריקה וקרא למאבק אלים בהם.
השני הזה היה מלקולם אקס (Malcolm X). כמו קינג, גם הוא היה מנהיג ואידיאולוג שחור, בחור מבריק ונואם בחסד, אך בניגוד לקינג, מלקולם אקס קרא לשחורים להתבדל מהלבנים. הוא היה מנהיג המחנה הבלתי מתפשר של הקהילה השחורה. שוב ושוב הוא הטיף לשחורים להתחמש לקראת פעולה אלימה כנגד הלבנים ולהקמת מדינה שחורה ונפרדת בארצות הברית.
חייו של מלקולם אקס עד שם לא היו פשוטים. הבחור שלמד רק עד כיתה ח' והתגאה בכך בהמשך חייו, דיבר בשפה גבוהה ואפילו אקדמית. כששאלו אותו על כך הוא נהג לספר שמאז שהוא הצטרף ל"אחים המוסלמים השחורים", הוא הרבה לקרוא.
בצעירותו מלקולם ניהל קריירת פשע ונכלא. בכלא הוא התאסלם והפך לאחר שחרורו לחבר בכיר ודובר בארגון "אומת האסלאם". הוא גם עלה לרגל למכה ו"חש את השוויון הגדול בחייו". את שם משפחתו שינה ל-X כשאמר "אין לי שם משפחה, כי שם המשפחה הזה ניתן לאבותי על ידי סוחרי העבדים".
הוא לא היה מוכן להיות עבד ואפילו בנפשו. כלוחם למען השחורים והאיסלאם הוא הרחיב את התנועה והרבה להקים מסגדים בערים הגדולות של אמריקה. את הצעירים השחורים הוא שחרר מהחינוך שקיבלו מאמריקה הלבנה, זו שהרגילה אותם שהם נחותים. הוא דחף אותם לרכוש חינוך, כדי שיצטיידו בכלים לחופש. הוא הבטיח שהם ישתחררו, כשיהיו "לא רק נגרים, אלא גם עורכי דין ולא רק עובדי בניין, אלא גם רופאים".
אבל בשלב מאוחר יותר התמתנו הדעות של אקס הקיצוני והוא נטש את הארגון שלו. בתגובה על התמתנותו של מנהיגם ובגידתו באלימות ככלי לשחרור, פעלו נגד מלקולם אקס הקיצוניים מהתנועה. לבסוף כנראה גם רצחו אותו.
אקס נרצח ממש כמו מרטין לותר קינג, המנהיג שוחר השלום שעתיד להירצח 3 שנים אחריו. אבל בעוד קינג נרצח על ידי מתנקש לבן, הוא נרצח על ידי שחורים, כאמור אנשי תנועתו שלו. מנהיגיה הזדעזעו מהתמתנותו ודחפו אותם למעשה. יש סברה שגם הבולשת הפדרלית "הלבנה" ידעה על הרצח המתוכנן ולא מנעה אותו.
בשנות ה-90, בעקבות הקמפיין שלפני הסרט שעשה על מלקולם אקס הבמאי השחור והמצליח ספייק לי, הוא חזר והפך לאישיות נערצת. גם אמני היפהופ הרבו להשתמש בסימפולים של משפטים מתוך נאומיו, בשיריהם ובווידאו קליפים. כך נולדה תופעה של "מלקולמניה" (Malcolmania), שיגעון מלקולם איקס. לפתע נמכרו באמריקה מיליוני חולצות, פוסטרים ומוצרי אקס. השוק המסחרי של מוצרים הנושאים את האיקס שלו הוערך במאות מיליוני דולרים. אפילו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון יצא לריצות כשהוא לובש את חולצת האיקס שלו. כך הפך הלוחם הרדיקלי, השחור והמת לאליל ההמונים של אמריקה.
אגב, שנים רבות אחרי מותם של שני "הלא חברים", הושפע גם ממלקולם אקס וגם ממרטין לותר קינג בחור צעיר ושחור, נואם בחסד גם הוא, שיגשים את החלום של השחורים משנות ה-60. הוא יהיה לנשיא ארצות הברית ויגלם את תחילתו של השוויון שחלמו השניים. לצעיר הזה קוראים ברק אובמה.
הנה מלקולם אקס (מתורגם):
https://youtu.be/rpuffmaY_MM
הוא היה נואם חד ומדויק להכאיב (מתורגם):
https://youtu.be/VDlMxE5JKjY
על הקשר שלו עם מוחמד עלי:
https://youtu.be/mQs7wTWnD24
קבלו את הסבריו וניתוחיו את החברה בה השחורים הם הנשלטים (מתורגם):
https://youtu.be/zjJ6K1zt5oQ
קטע מסרט שנעשה עליו (מתורגם):
https://youtu.be/lvR65kesZIs
פואטרי סלאם של סיגלית בנאי על האיש ש"ילבין אותנו" (עברית):
https://youtu.be/BUxJNRURTII
וסיפורו של המנהיג השחור שסרב להיות נחמד (עברית):
https://youtu.be/-DmgJqed-X0?long=yes
מי היו הפנתרים השחורים?
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
על מורשת הפנתרים חינכה אימו ה"פנתרית" והמנוחה את הראפר גדול טופאק, לביטוי עצמי מגיל צעיר:
https://youtu.be/Mb1ZvUDvLDY
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
וסאטירה על פגישת "הפנתרים השחורים" עם ראשת הממשלה גולדה מאיר:
https://youtu.be/mQrz9xwOUeE
ומצאו את ההבדלים בין הפנתרים השחורים בישראל ובאמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
