פחד (Fear) הוא רגש שיש לו תפקיד הישרדותי אצל בני אדם. בראש ובראשונה הוא נועד לגרום לאדם להיות זהיר יותר. מקורו ההוא באינסטינקטים החייתיים שלנו והוא מלווה אותנו מעידנים קדומים. גם אם אנו בני אדם משכילים ומתקדמים מהמאה ה-21, במוחנו הפחד מחיית טרף שרודפת אחרינו ממשיך להתקיים גם היום.

הפחד נוכח הסכנה מביא את המוח לתפקוד מותאם. הוא מכין אותנו פיזית להתמודדות מול איום חיצוני, כשבתוך שניות מופעלת מערכת של "הילחם או ברח" (Fight or flight response). מדובר בתגובה של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו. נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.

הפחד הזה כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח, להילחם, או לקפוא במקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו.

לפחד ביטויים פיזיים שונים, כמו קצב לב מואץ המספק יותר דם, הזעה מוגברת, אישונים מתרחבים ונשימה מואצת. אלו מאפשרים הזרמת דם וחמצן מוגברת לשרירים הנמתחים, על חשבון איברים כמו מערכת העיכול, שאינם חיוניים להישרדות.

המעניין הוא שהתגובות האוטומטיות הללו אינן משתנות בין מקרים שבהם הפחד הוא אמיתי ונובע מאיום של ממש, או מקרים של פחד שמקורו בראשנו, כמו פחד במה, פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים וכדומה.

גם בגיל הילדות יש לפחד תפקיד. סוגי הפחד השונים הם שלבי התפתחות אצל הילד והם סוג של מנגנוני שמירה החשובים לרווחתו.

המדהים הוא שעם כל המשמעות המבאסת של הפחד, רובנו מוכנים לשלם ולהשקיע סכומי כסף, לעתים גבוהים מאוד, בכדי לפחד. שמתם לב כמה מאיתנו מטורפים על מתקנים מפחידים בלינה פארק? כמה מוכנים לשלם כדי לטפס על צוקים מטורפים, לעיתים בלי מכשירים או אמצעי הגנה ובטיחות וכמה פעמים אנו עושים דברים אסורים ומפחידים, רק כי זה מרגש אותנו ומציף אדרנלין?


הנה תגובת הגוף לפחד:

https://youtu.be/zSwMn9g4OgQ


הסבר לפחד האנושי מהחושך:

http://youtu.be/Zy0Jkh7V3Jk


מסתבר שהפחד הוא גם כיף, אבל בתנאים מסוימים של חוויה בה הסכנה מבוקרת ונשלטת (מתורגם):

https://youtu.be/oetVvR5RQUs


והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):

https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes

טולסטוי קרא לו "תשוקה לתשוקה" ומרטין היידגר כינה אותו "לימבו של ריקנות". אנחנו נמלטים ובורחים ממנו כל העת, אבל האם השעמום (Boredom) הוא באמת רגש כל כך שלילי ובעייתי?

ראשית, השעמום אינו ייחודי לאנושות. אצל חתולים, כלבים ובקרב קופים דמויי אדם הוא נצפה במחקר פעמים רבות.

שעמום אצל האדם הוא רגש או תחושה אנושית אוניברסלית שכולנו מכירים היטב. זה אותו ריק פנימי שמורגש כאשר שום דבר לא מצליח לעורר בנו עניין או התרגשות. חוקרים מגדירים את השעמום הזה כמצב תודעתי של חוסר גירוי או חוסר עניין בסביבה המיידית שלנו והוא מלווה לרוב בתחושת אי-נוחות ורצון לשנות את המצב הנוכחי.

שעמום יכול להיווצר כתוצאה מפעילות חדגונית או מחסור בגירויים. הוא עלול גם להיות תוצאה של מצב בו היכולת של אדם עולה על דרישות הפעילות שבה הוא עוסק, כלומר עבודה שהיא משמעותית מתחת לכישוריו ויכולותיו.


#תולדות השעמום
השעמום הוא רגש שנתפס כשלילי ורבים רואים בו מילה חדשה, או מעין קונספט שנולד והוכר בציבור כשפרצה "המהפכה התעשייתית", עת נולד הזמן הפנוי. אז המילה, לפחות באנגלית, אולי נולדה רק באמצע המאה ה-19, אבל זמן פנוי היה קיים גם לפניה.

על כתובת מהמאה ה-3 לספירה, שנחשפה בעיר האיטלקית בנוונוטו מתנוססת ברכה לקונסול הקמפני מרקליאנוס, שבאמצעות ארגון של קרבות גלדיאטורים הוא הציל את העם מהשיעמום האינסופי.

במאה ה-19, השעמום האנושי מתחזק. זה קורה כשהמהפכה התעשייתית מייצרת מעמד חדש ועצום של עובדים בבתי חרושת. הם עובדים על פסי ייצור ועוסקים במשך שעות ארוכות במלאכה מונוטונית ומשעממת ביותר. כשאתה עושה פעולה זהה כל חייך, יום אחרי יום במשך שעות כה רבות, הניכור והשעמום הופכים קשים מנשוא.

בהמשך מצטרף השעמום המשרדי לשעמום התעשייתי, בחסות הבירוקרטיה הצומחת. כאן נדבקים בשעמום גם עובדי המשרד הרבים, שמצטרפים לכוח העבודה ומלאכתם אולי פחות פיזית אך לא פחות משעממת.

חוקי חינוך החובה שנולדים באותם ימים בארצות מתועשות מצמיחים את בתי הספר לכלל האוכלוסייה. עימם נולד גם השעמום החינוכי, המהווה עבור רבים את חלק מחוויות הילדות המרכזיות שלהם.

באותם ימים של המאה ה-19 נוצרות בכל השפות באירופה מילים חדשות המביעות שעמום. לאוצר המילים האנגלי, למשל, מתווספת המילה Boredom, כמקבילה ל-Ennui הצרפתי.

המאה ה-20 תוסיף למעגל השעמום את הנשים. בחציה הראשון רובן עדיין לא עובדות ומי מהן שזוכות להגשים את החלום האמריקאי מסוגרות בביתן, כשהן מוקפת במכשירים חשמליים. בזכות אותם חידושים טכנולוגיים מצטמצמת משמעותית העבודה היומיומית והזמן הפנוי שלהן חושף את עקרות הבית לחוויה חדשה - השעמום הפרברי. השעמום זה, אגב, יהפוך לאחד המאיצים החשובים של המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60.

שנות ה-80 של המאה הקודמת יצרפו עוד אוכלוסיה לעידן השעמום וזהו השעמום התאגידי. לאנשים רבים, יצירתיים או יזמים ברוחם, יימאס לעבוד כשכירים, בתאגיד גדול ומשעמם. חלקם הגדל והולך יתמלא אומץ ויחפש או יקים בעצמו את חברות הסטארטאפ החדשות, שייצרו בתורן את האינטרנט ואת מהפכת המידע החדשה.

פסיכולוגית, האדישות או האפתיה חודרות לתודעה, בעת שאדם חש שדבר לא מעניין אותו ואין לו שום דבר משמעותי לעשותו. לרבים מאיתנו מוכר הביטוי החיצוני של השעמום. מדובר בדרך כלל בירידה בתנועתיות, שכיבה על הספה או המיטה, או ישיבה ארוכה וחסרת תנועה, כשלא פעם מתלווה אליה בהייה בדבר מה או בחפץ או מראה מסוים מהחלון.

תחושות שכיחות אצל אנשים משועממים הן פסיביות, חוסר סיפוק, עצבות, הערכה עצמית נמוכה ואף בדידות.


#הצד המדעי של השעמום
הפסיכולוג תומס גוץ (Thomas Goetz) הגדיר שעמום כ"מצב של מתח שבו האדם מודע לריקנות של פעילותו הנוכחית". זה מסביר את התחושה אצל רבים שעל אף שיש לנו אינטרנט, סמארטפון, רשתות חברתיות, משחקי מחשב, נטפליקס, טאבלטים וטלוויזיות חכמות, השיעמום עדיין מקיף אותנו ולא מראה שום כוונה להיעלם.

המדענים מזהים מספר סוגים של שעמום:
שעמום אדיש (indifferent boredom) - כשאנו לא מוצאים עניין בשום דבר.
שעמום קליברציה (calibrating boredom) - כשאנחנו ממתינים למשהו.
שעמום חיפוש (searching boredom) - כשאנו משתוקקים לגירוי חדש.
שעמום תגובתי (reactant boredom) - כשחשים כלואים במצב לא רצוי.

הפסיכיאטר המפורסם ויקטור פרנקל כתב שאובדן התכלית אצל האדם המודרני בעל האמצעים, יביא אותו לסבול מתחושת סתמיות וחוסר משמעות שהוא כינה "ריק קיומי". השעמום, לפי פרנקל, הוא הסימפטום הראשי שלה.

במקרים רבים השעמום עלול להיות עוד יותר הרסני. מחקרים מוכיחים קשר ישיר בין שעמום כרוני לבין התנהגויות סיכון, התמכרויות, דיכאון, חרדה ואפילו אובדנות. בני נוער שמרבים להשתעמם באופן תכוף נוטים יותר להתנסות בסמים ואלכוהול. מבוגרים החווים שעמום בעבודה סובלים מירידה משמעותית בפרודוקטיביות, יצירתיות וסיפוק בחיים.

לשעמום קשר הדוק לשימוש בסמים, לשתיית אלכוהול, אכילה מופרזת, פנייה להימורים ועוד. הנטייה להשתעמם במהירות היא ככל הנראה תכונת אופי, המתחברת לצורך בסיפוקים מיידיים, להפרעות קשב וריכוז, נטייה לדיכאון, התנהגות התמכרותית או אפילו לאלימות. אדם שסובל משעמום קיצוני, כזה הנמשך זמן רב, עלול אף למצוא את עצמו מאבד את שפיות דעתו.


#למה השעמום הוא גם טוב?
קיים צד אחר למטבע ובימינו נוטים לראות בשעמום גם דבר טוב. יש רבים שרואים בו את המנוע הסמוי שמאחורי הקידמה האנושית. יתכן שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום הוא ליצור בנו דחף להכיר את סביבתנו, מה שישפר את התנאים להישרדות טובה יותר ולמניעת קיבעון, כלומר ימנע מאיתנו להיתקע ללא התקדמות ובמצב לא טוב.

לא מעט חוקרים בתחום הפסיכולוגיה גורסים שהשעמום מאפשר לאדם לגלות מה מעניין אותו וגורם לו הנאה ובכך הוא מפתח דמיון, יצירתיות, תחושת אוטונומיה ויכולת להסתמך על עצמו ועל יכולתיו שלו.

היסטוריונים ופילוסופים כמו ברטרנד ראסל (Bertrand Russell) טענו שהשעמום הוא אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר מאחורי הקידמה האנושית. במסה המפורסמת שלו "בשבח הבטלה", ראסל טען שהשעמום דוחף אותנו לחפש דרכים חדשות להפיג אותו, ובכך מוביל ליצירתיות פורצת דרך.

אברהם מאסלו (Abraham Maslow), אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית, הסביר שרק לאחר שסיפקנו את צרכינו הבסיסיים אנו מתחילים לחוות שעמום. הוא שמדרבן אותנו לחפש משמעות עמוקה יותר.

הפילוסוף מרטין היידגר (Martin Heidegger) ראה בשעמום הזדמנות לחשיבה פילוסופית עמוקה יותר על משמעות הקיום.


#דוגמאות להצלחות שנולדו משעמום
דוגמאות מההיסטוריה מראות איך השעמום הניע המצאות פורצות דרך. בלייז פסקל (Blaise Pascal), המתמטיקאי הצרפתי הדגול, כתב פעם: "כל צרות האנושות נובעות מחוסר יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדרו לבדו". השעמום דחף את איזק ניוטון (Isaac Newton) לגלות את חוקי התנועה והכבידה בזמן שהוסגר לביתו בתקופת מגפת הדבר ב-1665–1666.

במאה ה-20, חוקרים גילו שמוח הנמצא במצב "מנוחה", כלומר לא מבצע פעילות ממוקדת, פעיל מאוד ברשת עצבית הקרויה "רשת ברירת המחדל" (Default Mode Network). רשת זו מאפשרת לנו לחלום בהקיץ, לפתור בעיות באופן לא מודע ולחבר רעיונות בצורה יצירתית.

היצירתיים שבנו יכולים להעיד שאין כמו מקלחת טובה לרעיונות חדשים או פתרונות לדברים שמטרידים אותנו...

סטיב ג'ובס (Steve Jobs) הדגיש את חשיבות הריק והפשטות בחיים, תפיסה שהשפיעה על גישתו לעיצוב ולחדשנות. גם אלברט איינשטיין (Albert Einstein) דיבר על ערך זמן החשיבה והשהות, אם כי הציטוט "השעמום הוא שער לאין סוף אפשרויות" מיוחס לעתים קרובות לדמויות שונות ומקורו המדויק אינו ברור.

במחקר משנת 2013 של ד"ר סנדי מאן (Sandi Mann) ועמיתיה, משתתפים שנדרשו לבצע פעילות משעממת לפני ניסוי יצירתיות הפגינו רעיונות יצירתיים יותר מאלה שביצעו פעילות מעניינת. השעמום, מסתבר, מכריח את המוח לחפש גירויים פנימיים כשאין גירויים חיצוניים.

בעידן הדיגיטלי שלנו, השעמום הפך למצרך נדיר. הטלפונים החכמים מספקים גירוי מיידי בכל רגע של אי-נוחות. מומחים מזהירים שאנו מאבדים את היכולת להיות משועממים – ועמה את היתרונות היצירתיים שהשעמום מביא.

אולי בעולם של הסחות דעת אינסופיות, היכולת לחוות שעמום היא בעצמה מיומנות חיונית שעלינו לטפח. כפי שאמר הסופר ניל גיימן (Neil Gaiman): "שעמום הוא המצב שבו המוח מתחיל לספר לעצמו סיפורים כדי להעסיק את עצמו".


הנה הסבר של השעמום:

https://youtu.be/CaG5XjyWc8c


הפסיכולוגיה מסבירה למה השעמום הוא רגש חשוב:

https://youtu.be/K710qprgtjo


בחיוך - הנה מה שעושים אנשים משועממים במשרד:

https://youtu.be/4Yk0Wz38G-Q


להתבונן מהחלון - לפעמים השעמום הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם (מתורגם):

https://youtu.be/8lz-qrVUecE


ההומור המטורף של חיפה, שחשה So low לעומת תל אביב הסוערת... (עברית)

https://youtu.be/qpB9ruSD2Uc


הרעיונות המבריקים שיכול להוליד השעמום (מתורגם):

https://youtu.be/c73Q8oQmwzo?long=yes


ומדוע השעמום הוא טוב לנו:

https://youtu.be/LKPwKFigF8U?long=yes

הבכי הוא תופעה יחודית לבני-אדם, שבה זולגות דמעות רבות מהעין על הלחיים ולאף. המחקר עדיין לא איתר את כל תפקידי הבכי, אבל נראה שהוא פורקן לתחושות שלנו ואמצעי לשדר לאחרים על מצבנו, במיוחד כשאנו במצב רגשי של כאב או פגיעה אך לעיתים גם כשאנו מלאים באושר. פעמים רבות מלוות את הדמעות גם יבבות (בכי בקול) והסמקה.

שלא כמו יבבות, רק בני אדם בוכים והבכי הוא חלק מההתנהגות החברתית האנושית. אבל הדמעות עצמן לא מופיעות רק בבכי. הן מיוצרות בבלוטת הדמעות שבעין, גם כשאנו לא בוכים. מדובר בדמעות בכמות קטנה יותר ולכן אינן זולגות על הלחיים למשל. תפקידן אז הוא לנקות את העיניים ולהוסיף להן לחות. המצמוץ הוא שמוחה את הדמעות הללו מעל העין והן זורמות מהעפעפיים התחתונות לאף ומתייבשות, בלי סימני בכי. כך מסייעות הדמעות גם לסלק גוף זר מהעין.

בניגוד לדמעות הרגילות, חוקרים מתחום הביוכימיה גורסים שדמעות הבכי נועדו להרחיק חומרים לא בריאים, שהגוף מייצר בעת מצוקה וטלטלות רגשיות. לכן לא מומלץ להימנע מבכי כשאנו נפגעים או כואבים.

לעיתים זולגות הדמעות גם בגלל אלרגיה או תגובה לא-רצונית לחומרים כמו נוזל הבצל. זה כמובן לא בכי, אלא רגישות.


הנה הסיבות שאנו בוכים:

https://youtu.be/SbbY-6rUykg


למה נשים בוכות יותר? (עברית)

https://youtu.be/9vBAuG6rne8


והבכי הכי מפורסם בהיסטוריה של האינטרנט, כשמעריץ של הזמרת בריטני ספירס, מגן על הכוכבת הנערצת עליו מלעג האחרים:

https://www.youtube.com/watch?v=WqSTXuJeTks

לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."

אז מהי התקווה?

תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.

התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.

מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.

בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".

אז מה ההבדל מאמונה?

בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.


#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.

פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.

מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.

ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.

התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.


#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".

רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.

בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.


הנה סיפורה של התקווה (עברית):

https://youtu.be/ldPGfbiWw0w


התקווה והנפש (עברית):

https://youtu.be/-_ytper9_b0


קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):

https://youtu.be/O2iKtPXUV-s


"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)

https://youtu.be/IFTqY7LpdIg


"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):

https://youtu.be/mTjXviliGPk

אופטימיות (Optimism) גורמת לאנשים להאמין בטוב שבבני-אדם ולתפוס מאורעות בחיים כמבשרי טוב. האופטימיות היא לאו דווקא לראות הכל בוורוד או כחול, אלא אמונה שאנו יכולים להתמודד עם בעיות וקשיים, להפוך כישלון להצלחה ולהיות מסוגלים לשנות את חיינו, אם צריך לשפר אותם.

ידוע מזמן שהאופטימיות היא עניין מולד. או שאדם הוא אופטימי או שלא. אפשר לשפר מעט את תפיסת המציאות של אדם וללמד אותו לראות מעט טוב יותר את הטוב, אבל בלתי אפשרי להפוך אדם לאופטימיסט. הרי כולנו מכירים את אלה שיודעים לחייך ולצחוק על כל מה שקורה להם, כולל נפילות וכשלונות בחיים.

האופטימיסטים לא נותנים לקשיים ולבעיות לפגוע בחייהם ולהרוס אותם. האירועים היומיומיים בחייהם נתפסים באופן חיובי משל הפסימיסטים.

מסתבר שיש הטייה בחברה האנושית לטובת אופטימיות ו-80 אחוזים מהאוכלוסיה נוטה להיות אופטימית לגבי חייה. מחקרים גם מוצאים שוב ושוב שאופטימיסטים משיגים יותר מפסימיסטים בכל תחום. ואגב, הם גם חיים יותר זמן.

לא פעם זו נבואה שמגשימה את עצמה - כשאנו מאמינים שנצליח, אנחנו מתאמצים הרבה יותר ומצליחים יותר ממי שמאמינים פחות שההצלחה בדרך.

מחקרים נוספים הראו שאופטימיות היא לא תכונה שאנו נולדים עימה, אלא תכונה שניתן לרכוש. רבים רוכשים אותה בילדות, בזכות הורים שמטמיעים בהם תפיסה אופטימית, אבל גם בגיל בוגר ניתן ללמוד ולחשוב בצורה אופטימית.

ממש כמו מאמני כושר, יש מאמנים אישיים, מנטורים שמסייעים לאנשים לראות את היתרונות במצבם, להבין שכישלון הוא לא תבוסה אלא שלב בדרך להצלחה האפשרית וללמוד להיות אופטימיים. אנשים כאלו מעניקים למאומנים שלהם את היכולת להאמין בטוב, לדמיין עתיד חיובי ובכך גם לחתור אליו וליצור אותו.

ואגב, על פי המחקר אנשים אופטימיים גם חיים בממוצע 8 שנים יותר מאנשים פסימיים, מה שאומר שממש כדאי לאמץ גישה אופטימית לחיים...

המושג אופטימיות, אגב, נולד במאה ה-18 כשהפילוסוף והמתמטיקאי גוטפריד לייבניץ גזר אותו מהמילה הלטינית "אופטימוס" (optimus), שפירושה "הטוב ביותר". מילים קרובות שנולדו מאותה מילה הן אופטימום ואופטימלי, ביטויים לטוב ביותר האפשרי.


הנה סרטון על האופטימיות, היתרונות והסיכונים שבה (מתורגם):

http://youtu.be/9n2tmNWn1ec


הנה מה שאנשים ברחוב אומרים על אופטימיזם:

http://youtu.be/pbjH9d4h6GQ


על האופטימיות שחשובה להצלחה, למרות הקשיים:

http://youtu.be/mODb5993yhg


מצגת וידאו על חינוך ילדים לאופי אופטימי שמסייע ביותר להצלחה בחיים:

http://youtu.be/_ueaIlbHdqo


אין כמו השיר הזה כהמנון של האופטימיים - "מחר" מתוך המחזמר "אנני" (מתורגם):

https://youtu.be/ERB3Ru0fw-E


והרצאת טד של מישהו שיש לו אופטימיות מדהימה (מתורגם):

http://youtu.be/36m1o-tM05g?long=yes

השמחה והאופטימיות הן תכונות מצוינות ומי שמביט בחיים בצורה חיובית, רוב הסיכויים שיקרו לו דברים טובים ושיצליח לעבור בשלום גם את האירועים הקשים יותר.

מדענים מצאו במחקרים רבים שאם נסגל לעצמנו מבט חיובי ואפילו עם הומור, על מה שקורה לנו, נהיה יותר בריאים. הומור מסייע גם להבריא ממחלות קשות ולכן היום יש ליצנים רפואיים אפילו בבתי חולים - כדי לסייע לחולים להבריא מהר יותר!


הנה חבורת השחקנים המצחיקה של מונטי פייטון ועל היתרון בלראות את הצד הבהיר של החיים, גם כשקשה:

http://youtu.be/CBhSQsrwqaE


מישהו שגורם הרבה אושר להרבה אנשים עייפים על הבוקר במטרו, הרכבת התחתית של פאריס:

https://youtu.be/FLQ937a-OdI


קבוצה שמנסה לגרום לעולם לשמחה, אופטימיות ואושר וכך "להרים את העולם":

http://youtu.be/AfHkZ4_K3IA


וזמרת הג'אז בת ה-8 שזכתה ב"נורבגיה גוט טלנט" ושרה על היתרון בחיוכים:

https://youtu.be/bLuNQ6s7fCQ

כנראה שאת האדם האופטימי ביותר בעולם תראו בעוד כמה שניות. קוראים לו ניק וויצ'יץ' והוא מרגש, נוגע ללב ובעיקר מדבר על כמה שאסור לראות בעצמך מישהו ש"לא שווה", גם אם נראה לך שרע לך, או שקשה לך.

הוא נולד ללא ידיים ועם רגליים זעירות וגם אם לא תבינו את כל מה שהוא אומר, אתם עומדים להתאהב - בנחישות, באופטימיות, באומץ ובחיוך של אדם שהחליט שהחיים הם מה שהוא עושה מהם. ניק מאמין ש"אם לא זכית בנס - היה נס בעצמך!"


הנה ניק וויצ'יץ' מדבר עם ילדים:

http://youtu.be/Gc4HGQHgeFE


שיר וקליפ של ניק וויצ'יץ':

http://youtu.be/GrV_ZvwZRvw?t=10s


וכך הוא מנסה היום לתקן את העולם:

https://youtu.be/H3bQwkABnbs

אין הרבה שירי אהבה או עצב מרגשים יותר מלהיט ה-R&B הענקי "Midnight Train To Georgia" ובמיוחד בביצוע המרטיט של ענקית ה-Soul גלדיס נייט, עם חבורת התותחים שליוו אותה מעל 20 שנה ונקראו ה"פיפס".

השיר הזה הפך לאחד השירים האהובים בזרם ה-R&B. דור שלם באמריקה מתרגש כל פעם שהוא שומע את המשפט "הוא עוזב ברכבת לילה לג'ורג'יה". לא שברור מה בדיוק הופך אותו לכל כך מרגש - הרי הכל שם פשוט מושלם, החל מהמילים הנהדרות והמרגשות, דרך המלודיה הנעטפת בהרמוניה זורמת וכזו שנחרטת בזיכרון, גם בזכות הקולות הנהדרים של הגברים וה"טו טו" המדמה רכבת בחיוך ובקצב לא אופייניים לסגנון הזה וכמובן - הקול המרטיט של אחת מזמרות הנשמה הגדולות במאה ה-20, אגדת מוסיקה שחורה שכמעט ולא היו כמותה.

אבל לא רבים יודעים שהשיר הזה הוא תולדה של צירוף בין כמה מהדמויות הנחמדות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, אנשים שהיו אגדות מדיה, יפים להפליא, מגדולי הידוענים והלוהטים של העשור ההוא, שלא בסבל עסקיהם.

השיר נכתב, הולחן והוקלט במקור על ידי ג'ים ווט'רלי, מי שהיה לו להיט סולו בשנת 1974 עם "The Need To Be". האיש סיפר פעם שהשיר נולד לאחר שיחת טלפון שניהל עם הכוכבת פארה פוסט (Farrah Fawcett), שבאותו זמן החלה לצאת עם לי מייג'ורס (Lee Majors), כוכב הסדרה "האיש ששווה מיליונים" וחבר שלו, מאז שווטרלי ומייג'ורס שיחקו יחד בליגת כדורגל בלוס אנג'לס.

בקיצור, כשווט'רלי התקשר ללי מייג'ורס, פארה ענתה לו לטלפון וסיפרה לו שהיא אורזת. היא עומדת לטוס הלילה במטוס של חצות ליוסטון לבקר את המשפחה שלה.

צירוף המילים נשאר איתו. הוא מיהר לכתוב את השיר, שבתוך שעה נכתב והולחן כולו. ווט'רלי סיפר שהוא השתמש בפארה ובלי מייג'ורס כדמויות בסיפור שלו. הצעירה בשיר מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתפרסם. היא לא מצליחה "לעשות את זה" וחוזרת הביתה לג'ורג'יה, כשהבחור איתה.

אחרי זמן מה ווט'רלי השמיע את השיר המרגש שלו למייג'ורס ופוסט. השניים אהבו ובאופן מסוים אישרו אותו. הם הרי דווקא כן עשו את זה.

הוא צרף אותו לאלבום הראשון שלו בתור 'Midnight Plane To Houston'.

זמן מה אחרי כן רצה מישהו מאטלנטה לעבד את השיר לאלבום של סיסי יוסטון (Cissy Houston), אמה של וויטני יוסטון, מי שלימים תהיה מהזמרות הגדולות בתבל. השניים התקשרו אל ווט'רלי וביקשו לעשות שינוי קטן כדי שהשיר יישמע מעט יותר R&B, רית'ם אנד בלוז. כדי ש"יוסטון" לא יופיע גם בכותרת וגם בשם הזמרת סיסי יוסטון, הם ביקשו לשנות את הכותרת ל"רכבת חצות לג'ורג'יה".

ווט'רלי הרשה להם. "שנו מה שתרצו מלבד שמות כותב השיר והמוציא לאור שלו", הוא אמר להם. האלבום יצא זמן קצר אחרי כן וחיבר בין מוסיקת קאנטרי ל-R&B. האלבום הצליח והשיר נכנס למצעד מכירות תקליטוני ה-R&B.

את הגרסה הזו שמעה גלדיס נייט והחליטה להוציא גרסת כיסוי משלה. זו הייתה גרסה דומה אבל עם גרוב הרבה יותר חזק, קצב מהיר וכמובן הקול המדהים של גלדיס המופלאה ו"הפיפס", להקת הליווי האלוהית שלה.

התקליט הצליח עוד יותר והביצוע של גלדיס נייט ו"הפיפס" נכנס להיסטוריה. עכשיו זה כבר היה השיר שלה. מווט'רלי ועד אליה - השיר הענק הזה הגיע הביתה - ברכבת לילה לג'ורג'יה...


הנה סיפורו של השיר שהפך לאחד משירי הנשמה הגדולים ונולד כשיר קאונטרי:

https://youtu.be/E3Wvkpk1mG4


השיר "Midnight Train To Georgia" ב-1974, בביצוע הראשון של גלדיס נייט והפיפס:

https://youtu.be/tSXLOQPozOc


נייט מספרת איך השתנה היעד מיוסטון לג'ורג'יה:

https://youtu.be/-7n5oQ0QYoQ


ובימינו הוא נשמע לא פחות מבריק:

https://youtu.be/LJrUh6ssqdw

למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?

אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?

נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.

אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.

יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.

רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.

השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).

והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.

גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.

אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.


רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:

https://youtu.be/K8i-9YPtcEc


מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):

https://youtu.be/bX7FU4LLUvw


הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):

https://youtu.be/f1r3G25bWig


מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):

https://youtu.be/H2_by0rp5q0


חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):

https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes


והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):

https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes

אמיגדלה (Amygdala), מהאיברים הקטנים במוח, היא מרכז הפחד במוחנו ומעורבת בעיבוד ובתפישה של רגשות.

האמיגדלה היא מהאזורים הקדומים ביותר במוח האנושי ובעצם של כל המינים - מיונקים, דגים וזוחלים ועד עופות.

החלק הזה במוח אחראי על זיכרונות קצרי טווח. האמיגדלה גם אחראית על הצד הרגשי של הזיכרון האנושי. היא מהווה את האזור במוח שמווסת את ההתנהגות החברתית שלנו ומעורבת במוח בתהליכים של ויסות רגשות.

נחזור רגע למתח או לפחד - האמיגדלה אחראית אצלנו על הפחדים והחרדות והתגובות הרגשיות שלנו למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות.

כשאנו חשים מותקפים, מאוימים או מפחדים, האמיגדלה נכנסת לפעולה. ראשית, היא משחררת את המתח שהצטבר בנו ומיד מביאה אותנו לתפקד - כדי לשרוד, לנצח ולהתגבר על המצוקה.

האחריות של האמיגדלה במוחנו היא על הזיכרונות לטווח קצר והקשר בין האמיגדלה להיפוקמפוס, חלק נוסף במוח שנמצא לידה. זה מצביע על הקשרים במוח, בין הרגש לזיכרון, מה שמסביר מדוע אנו זוכרים אירועים מרגשים, מפחידים, מלחיצים ומאיימים, הרבה יותר מאשר סתם דברים שקורים לנו.

האמיגדלה דומה לשקד ונמצאת במוחם של בני אדם ובעלי חוליות מורכבים. היא מורכבת מכ-13 גרעינים, יש בה תאי עצב באיבר בצורת שקדים, הנמצאים בעומק כל אחד משני חצאי המוח הגדול.

מיקומה של האמיגדלה במוח, אם זה משנה לסטודנטים לרפואה מבינינו, הוא בעומק האונה הרקתית התיכונה במוח.

מקור המילה אמיגדלה הוא מהשפה היוונית שבה הפירוש הוא "שקד" (αμυγδαλή).


כך חקרו את האמיגדלה וכיצד היא משפיעה על ההתנהגות בבית "האח הגדול" ועל יצירת קשרים בחיים בכלל (עברית):

https://youtu.be/R88tDTeAMZc


סיפורה ותפקידיה של האמיגדלה:

https://youtu.be/IyLGLxfPRCs


על האמיגדלה (מתורגם):

http://youtu.be/XNjvipiJTjY


האמיגדלה בפרוטרוט:

https://youtu.be/JVvMSwsOXPw


מחול שנקרא "אמיגדלה":

https://youtu.be/dFhcf2-Ut0I


וכל מבנה המוח (מתורגם):

https://youtu.be/RvwCpeTRkKw

הצחוק הוא פעולה של השמעת קול ושינוי של הבעת הפנים בדומה לחיוך, אך בצורה משמעותית עוד יותר.

הצחוק נוצר בשל רגשות ומצבים שהם לרוב בהקשר של הומור או שמחה. מנגד, פעמים רבות הוא יכול לבוא על רקע של רגשות כמו מבוכה ובמקרים קיצוניים אפילו צער.

מסתבר שהצחוק קיים גם אצל בעלי חיים, בעיקר יונקים אבל אולי גם ציפורים. שם זה כמובן לא מבדיחה או סטנדאפ אלא מדגדוג ושעשוע. כנראה שאבולוציונית הצחוק מסייע לסמן בטבע על ידידות מצד בעל החיים הצוחק ועל זה שאינו תוקפני. כך יכולים קופים, למשל, להאיבק זה בזה במשחק ולצחוק, כשהם מזמנים ש"זה בצחוק..."

אצלנו, בני המין האנושי, הצחוק הפך לכלי חברתי המשמש להבעת רגשות ולהעביר בצורה טובה משמעויות עדינות. הוכחה פשוטה לכך היא שמסתבר שאנחנו צוחקים הרבה פחות, מאותו תוכן משעשע, כשאנחנו לבד...

הצחוק הוא גם מדבק. לא מעט אנשים מתחילים לצחוק רק מפני שמישהו צוחק לידם וגם כשאינם יודעים את סיבת הצחוק ומה הגורם לו. הסברה של החוקרים היא שכך אנו משתפים רגשות ותחושות.


הנה הסיבה שאנו צוחקים (מתורגם):

https://youtu.be/Xu-QfE_1ksk


שר החינוך לשעבר צוחק בעת נאומו בכנסת ולא מצליח לעצור את צחוקו (עברית):

http://youtu.be/kloZhPj1AFM


מראיינת שלא מצליחה שלא לצחוק למשמע מראיין משונה:

http://youtu.be/Rja8eiOOfeA?t=16s


כך בוחנים פרחי קורס שוטרים בארה"ב האם הם מסוגלים לעמוד בקשיחות וללא צחוק לפני האזרחים:

https://youtu.be/qymqjHY_9rg


וצחוק אמיתי של כמה בנות שכנראה לא מצליחות לצאת ממנו:

http://youtu.be/D_RxVaAY4JU

האם מים שומעים ומבינים תוכן של מילים? - הטענה לגבי רגשות של מים, או יכולת להבין מילים, התקבלה בקרב המדענים בלעג גדול. אבל המדען היפאני מסארו אמוטו (Masaru Emoto) טוען בדיוק את זה. אמוטו ביצע בשנת 1999 מאות ניסויים במים והוכיח לטענתו שמים יכולים לקלוט רעיונות, מילים, מוסיקה ומחשבות ושמולקולות המים מושפעות מתוכן ומים משתנים מהם, עד לרמת המבנה המולקולרי שלהם.

החוקר השמיע למים מגוון של רעיונות, מילים, מוסיקה ואפילו תפילות ונעזר במיקרוסקופ אלקטרוני כדי לצלם את המים בזמן השמעת כל מרכיב. פרסום תגליותיו הדהים את העולם, אך גרר ביקורת רבה בעולם המדעי. לטענתו, נראו המולקולות של מים ששמעו מלים טובות או מוסיקה של באך, אחרת לגמרי ממים ששמעו איומים, קללות או את השם היטלר. מסקנותיו המהפכניות לגבי יחסי הגומלין שבין התנהגותנו למצב המים בגופנו למשל, יכולות לשפוך אור על בריאותנו הפיזית והנפשית ועל האופן שבו מה שאנו אומרים או חשים משפיע עליהן.

כמובן שמרבית המדענים לעגו לממצאים וטענו שהמחקרים לא עמדו בתנאי המחקר המדעי. איש מהם גם לא הצליח להגיע לממצאים דומים במחקרים אחרים שנעשו על פי תנאים מדעיים. הושמעה גם טענה שהמבנה המולקולארי של המים אינו מפתח מבנים יציבים לפרקי זמן ארוכים מכמה נאנו-שניות (מיליוניות השניה). היו שניסו לחקור את הדברים הלאה וגילו ממצאים מעניינים ולא בהכרח סותרים. אמוטו עצמו ביצע מחקר נוסף, שפורסם ב-2008, בו השפיעו כ-2000 איש מאירופה על מים שהוצבו בארה"ב, על ידי התרכזות וחשיבה מתכוונת.

אז מצד אחד יש חוקר עם תוצאות יוצאות דופן ומצד שני הקהילה המדעית לא מקבלת את טענותיו של אמוטו והם נחשבות כיום על ידי מדענים רבים לפסאודו-מדע.. לפני שתחשבו מי לדעתכם צודק, נסו רק לזכור שפעם דחו כולם את הטענה המשונה שהעולם עגול...


הנה הטענה על הרגשות של המים:

http://youtu.be/k1-0ulKgmio

"הילחם או ברח" (Fight or Flight) היא תגובה גופנית, פרץ אנרגיה שבו הגוף מכין אותנו במהירות למצבים מסוכנים, לנוכח איום כלשהו, כך שנוכל להגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה.

זה קורה בגלל הפחד. כן, רבים יודעים שהפחד כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח מהר, או לקפוא על מקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו. לפעמים הוא גם גורם לנו שנוכל להילחם ואפילו לנצח, גם כשחשבנו שאין סיכוי שנוכל לנצח.

ואלה שלושת ה-Fים: פייט, פלייט או פריז. הילחם, ברח או קפא במקום.

איך זה קורה? - לדוגמה, נניח שאנו ביער ולפתע רואים מולנו דוב גדול ומסוכן. הפחד לנוכח הסכנה הגדולה יוצר אצלנו סטרס, לחץ מטורף שמביא את המוח לתפקוד של חירום.

אז ככה - בתגובה הזו, הגוף מכין אותנו במהירות למצבים שבהם נילחם באיום ביעילות וטוב יותר, נהיה חדים יותר ומהירי מחשבה, נתחמק, נברח או נסתתר מהר יותר מהדוב המאיים. לעתים, אם ניאלץ להילחם בו, נמצא את עצמנו מצליחים לחשוב טוב יותר על פתרונות כדי להביס את הדוב, או לפחות לבצע משהו שירוויח לנו זמן כדי שנוכל להיעלם ולהינצל.

כך, הסיכויים שנשרוד לנוכח הסכנה גדלים משמעותית. אבל איך זה בדיוק קרה?


#הורמוני חירום
המערכת הגופנית הזו, שזכתה לשם הציורי "הילחם או ברח" (Fight or flight response), היא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום, לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט.

ראשונים פועלים האינסטינקטים, בצורה כזו שלעתים קרובות אנו עושים פעולות מהירות כמו לחמוק ממכונית המתקרבת במהירות, עוד לפני שמוחנו עיבד את נתוני הראייה או השמע שלנו.

אחרי האינסטינקטים וכתגובה לסכנה, המוח מכין אותנו פיזית ובמהירות רבה, להתמודדות מול האיום החיצוני. זה קורה במהירות עצומה, כשבתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.

ההורמונים הללו, שהגוף מפריש אל מול הדוב המסוכן, גורמים לכך שנגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה. מה שהם עושים זה להפנות אנרגיה למקומות בגוף, שבהם היא נחוצה במצב החירום הזה. הכוח ויכולות החשיבה המהירה והחדה, נחוצים באותם מקומות בגופנו - כדי שנוכל לברוח מהסכנה ביעילות או כדי להילחם ולנצח.

חומצות שומן המפורקות במהלך הזה ומשחררות לדם שלנו גלוקוזה, מספקות דחיפה ותיגבור אנרגטי ומביאות את הגוף לפעול ביעילות מירבית. נתיבי האוויר והנשימה מעלים את החמצן המגיע למוח ויכולות הביצוע שלו משתפרות פלאים. משם גם מתגברים העירנות חגות החושים והמוטוריקה.

אנשים שחוו מצבי סכנה קיצוניים מעידים שעשו דווקא מהפחד הזה דברים שמעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות. או שחשו שיש להם כוח גדול מהרגיל, או אומץ או שהם רצו מהר מכל ריצה רגילה שלהם.

נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת לפעולה, נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.


הנה מערכת "הילחם או ברח" (עברית):

https://youtu.be/QxYGKbZWqjk


הפחד מייצר את הקורטיזול והאדרנלין, הורמוני הלחץ שבגוף (מתורגם):

https://youtu.be/i0DY-_0kuBw


כש-Fight or Flight מופעל הרבה אצל ילדים שחווים טראומות ילדות משפיעה הפרשת הורמוני הלחץ המתמדת על בריאותם הפיזית לכל חייהם (מתורגם):

https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes


והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):

https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes