אם היא הייתה ממתינה 30 שנה, להולדת האינטרנט, דִיאן אַרְבּוּס (Diane Arbus) הייתה יכולה להפוך להצלחה מסחררת גם בציבור הרחב. הצלמת של המצוקה, הסבל, המוזרות והעיוות הייתה מתאימה היטב לתרבות הפוסט-מודרנית שמחפשת את אותם הדברים בדיוק. לא מסיבות אמנותיות, אבל עדיין...

כי בתרבות של היום, ארבוס הייתה אולי הצלמת הכי לא "פוליטיקלי קורקט" שניתן להיות. ארבוס זכתה לפרסום בזכות דימויי הכיעור והעיוות האנושיים שהנציחה. היא תיעדה בעיקר אנשים חריגים, מעוותים, פגועי נפש, חולי רוח, בעלי מום או מוזרות חיצונית ודמויות משולי החברה האמריקאית. כך הפכה לאחת הצלמות המפורסמות במאה ה-20.

כבר מגיל צעיר הייתה מורדת. היא הפנתה את הגב למשפחתה היהודית האמידה שבה גדלה ובחרה דרך משלה. הדרך הזו כללה נישואין בגיל 18 ובחירה בקריירה של צלמת, במקומות הכי דחויים וברבעים הכי נוקשים של העיר. כילדה טובה מבית טוב, אסרו עליה להביט בדברים ובאנשים ש"אינם נורמליים" וכשגדלה, היא נדחפה דווקא אליהם. לאחר שהתגרשה היא עמדה ברשות עצמה והחלה עוד יותר לחפש דמויות תלושות, גרוטסקיות, שוליות ומעוותות. היא הרבתה לצלם גמדים, ענקים, שיכורים, פריקים בכוונה ונשות מקצוע מהרחוב. הם היו דמויות שכמו לקוחות מהסיוטים של האמריקאים המהוגנים. ארבוס שכנעה אותם להצטלם והפכה אותם לקו אמנותי מרשים וחזק, הפוך מה"חלום האמריקאי" המהוגן. זה היה לכאורה הכי נמוך, אבל נעשה באופן מכבד ואוהד.

בשנת 1971 הלכה דיאן ארבוס לעולמה. צעירה ורק בת 48, תלושה ממשפחה וממקורבים, היא איבדה את עצמה לדעת. ללא ספק דיכאון שלא טופל בזמן היה הגורם למעשה. פספוס גדול, הן שלה בעצמה והן של עולם הצילום. היא שברה כמעט את כל המוסכמות והגבולות של הנכון והראוי בחברה שבה היא חיה ובדיעבד הסתבר שבעצמה לא עמדה בשבר הפנימי, שמשך אותה לשם. בהיפוך מטריד מה"פריקים" שצילמה, הנכים ברובם בגופם אך בריאים בנפשם, הסתובבה היא עם נפש שבורה ומצולקת קשות. כך הלך השבר שבה והתרחב, הלך ונפער.


הנה מצילומיה של דִיאן ארבוס:

https://youtu.be/qoKAhER5K6Y


מצגת וידאו של צילומיה:

https://youtu.be/_d08Lr16AUY


וסרט תיעודי על חייה ופועלה של הצלמת דִיאן ארבוס:

https://youtu.be/Q_0sQI90kYI?long=yes

ווקר אוונס היה צלם אמריקאי שזכה לתהילה בצילומים שערך בחוות הממשלתיות הגדולות, שהוקמו בעקבות השפל הגדול כדי לסייע לחקלאים לשרוד. הוא היה מהצלמים שנשלחו לתעד את החקלאים העניים ואת מהלך הניסוי החשוב הזה. תיעוד שלוש משפחות עניות בצילומיו של אוונס העביר את תחושת הניכור של המשפחות הללו וגרם לביטול הפרויקט ולסיוע שקיבלו משפחות החקלאים הקטנים, כדי שיוכלו לרכוש ולהחזיק בחוות שלהם.

ההתעקשות של ווקר להנציח את נזקי השפל הגדול בלי לייפות את המציאות הפכה אותו לאחד הצלמים החברתיים החשובים והמוכרים באמריקה. היכולת שלו להפגין תיעוד אמין ומחובר למציאות של המצולם, תרמה למיקומו של הצילום ככלי לעבודה מחקרית. מבחינת צילום עיתונות, הוא לא רצה שהצילום העיתונאי ימחיש את הכתוב, אלא שידבר בעד עצמו.

אוונס זכה להד חשוב גם לסדרת צילומים שעשה ברכבת התחתית של ניו-יורק, שבה צילם נוסעים במצלמה נסתרת שהסתיר במעילו.

אוונס אמר את המשפט המחנך צלמים דגולים: "נעץ מבט, הבט ללא היסוס, זו הדרך לחנך את עינך."


הנה תערוכה מצילומיו של אוונס במוזיאון המטרופוליטן:

http://youtu.be/gSFj3Sd-gqs?t=5s


מצגת מצילומיו של ווקר אוונס:

http://youtu.be/q-ikOhcFsHg


והדיוקנאות של ווקר אוונס:

http://youtu.be/Gqk_l-p_pl4

אם אתם עייפים מעבודה פעם ולא בא לכם לעצור לצד הדרך ולצפות במשהו שמסקרן אתכם, חשוב שתדעו שהדברים המסעירים ביותר בחיים, יכולים לבוא ממש במקרה..

צילומיה של דורותיאה לאנג הפכו אותה לאחת המתעדות החברתיות המוכרות של ארצות הברית, בתקופת השפל הגדול. היא עבדה באותה התקופה בצילום ותיעוד עבור גוף ממשלתי שפעל לסייע לאזורי הכפר העניים שנפגעו קשות בשפל הכלכלי. תמונותיה הביאו את הטרגדיה האנושית של השפל הגדול לכל פינה והיו בעלי השפעה רבה על הצילום התיעודי המתפתח.

התמונה של לאנג, אם נודדת (Migrant Mother) היא תמונתה הידועה ביותר. היא צולמה כחלק מסדרת תמונות שצילמה בשנת 1932, במחנה עניים לצד הדרך. את התמונה הזו היא צילמה כמעט במקרה. לאנג הייתה אחרי יום עבודה רגיל ונסעה בדרך הביתה. כשראתה מחנה זמני בצד הדרך, חשבה אם לרדת ולחפש נושאים מעניינים לצילום. העייפות גרמה לה להמשיך בנסיעה, אבל אחרי כמה קילומטרים החליטה לחזור ולצלם. במחנה ראתה את "האם הנוודית", שאותה צילמה עם ילדיה, בפתח האוהל הזמני שלה.

הצילום שהתפרסם הפך לאחד הסמלים של השפל הגדול בארצות הברית. הוא זה שהעניק ללאנג את עיקר הפרסום, כצלמת חברתית אמריקאית. התצלום המיוחד הזה גם סייע לבסס את השפעת הצילום כמתעד של המצב החברתי האנושי.

אגב, במשך שנים רבות לא היה ידוע מי האישה המצולמת והיא נותרה אנונימית. בשנת 1978 הצליח עיתונאי למצוא אותה. שמה היה פלורנס אוונס תומפסון. בראיון שנערך איתה היא סיפרה שהייתה בת 32 בעת שהתמונה צולמה. היא סיפרה שכעסה על פרסום התמונה וחשה בושה על שהפכה לסמל של עוני. לאנג הבטיחה לה לדבריה שהתמונה לא תפורסם.


הנה סיפורה של "אם נודדת":

https://youtu.be/3RBewhoQu34


עוד מצילומיה והתיעוד החשוב של לאנג את התקופה:

http://youtu.be/kvOEE1rJR2I


מילותיה של דורותיאה לנג על רקע צילומיה שלה:

http://youtu.be/KQPS3KI5-yM


וסרט תיעודי על עבודתה וחייה של דורותיאה לאנג:

https://youtu.be/yrODn0f1z0g?long=yes

קונטרסט, או ניגודיות בצילום, יוצר הרבה עניין. אתם בטח ראיתם פה ושם בהופעות את הזרקור שממקד את תשומת הלב בזמר הסולן, בגיטריסט עם סולו גיטרה או ברקדנית היפהפייה עם הקטע שלה.

בדיוק באותה דרך אנו רוצים להבדיל לצופה בין מרכז התמונה, האובייקט הכי חשוב בה, ובין הרקע שלו. זה מקטין את הרעש בצילום ונותן לו הרבה עומק.

לכן נשאף למצוא ניגוד בין מושא הצילום לבין הרקע שמאחוריו.

לעתים זה יהיה בבחירת הזווית, או מיקום המצולם (כשמאחוריו קיר חשוך, או צבוע בצבע קונטרסטי, או עם רקע מנוגד לו - כמו מוצר הייטקי על רקע אתר בנייה, דוגמן לבוש בגדים בהירים על רקע כהה, או דוגמנית יפהפייה על רקע קירות מתקלפים).

ואגב, מומלץ לא להתבלבל בין זה לבין הביטוי של הקונטרסט בגוונים, שקשור ברמת ההפרשים שבין הגוונים הבהירים לגוונים הכהים בתמונה. זה נושא שקשור כמובן, אבל הוא מתייחס פחות לקומפוזיציה ויותר לאופטיקה ולגוונים.


הנה המלצה ליצור קונטרסט בין האובייקט בצילום לרקע שלו בצילומים (עברית):

https://youtu.be/swYCzDqLl0o?t=73s&end=90s


קבלו את המדריך הקצר לקונטרסט ותרומת הניגוד לקומפוזיציה בצילומים שלכם:

https://youtu.be/Lb_BraFT8lk


תוכנות כמו לייטרום מאפשרות לחזק קונטרסט:

https://youtu.be/3ac_THeAx4A


הדיון בקונטרסט שבין כהה לבהיר:

https://youtu.be/fiu7rUWL3Ho

הצלמת האמריקנית הלן לויט (Helen Levitt) התפרסה בצילומיה המתעדים את חיי הרחוב של העיר ניו-יורק. היא נחשבת אחת מהצלמות החשובות במאה ה-20. בזכותה של לויט החלה תנועת צילום הרחוב, או הצילום האורבאני, שמצאה יופי בתמונות האנשים מהעיר הגדולה ובחיים העירוניים בכרך.

הלן לויט גדלה בשכונת ברוקלין העניה בניו יורק, בשנות ה-30 של המאה ה-20. היא החלה את דרכה כמורה לאמנות ובהמשך התפתחה לקריירה של אמנית יוצרת בתחום הצילום. בנוסף לצילומי הסטילס שלה (תמונות שאינן נעות) היא עשתה גם שני סרטים דקומנטריים שמתארים את הווי החיים העירוני. לפרנסתה היא גם עסקה בצילום סטילס באתרי הצילומים של סרטים ידועים, תחום הנקרא "סינמוגרפיה".

אחת הסדרות הידועות של הלן לויט הייתה של צילומי ילדים בניו יורק. הסדרה צולמה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 וזכתה לפרסום עולמי ולהכרה בה כאחת הצלמות בעלות טביעת העין והמעניינות ביותר. היא נחשבה לצלמת גאוגרפית מרתקת, על אף שצילמה בעיר הולדתה, ממש ליד הבית..


על האמנות המצולמת של הלן לוויט:

http://youtu.be/vx2VVwBP0gU


וצילומי רחוב רבים נוספים של הלן לוויט:

כשרוברט קאפה צילם את התצלום המפורסם ביותר שלו, "מותו של חייל לויאליסט" (The Falling Soldier), הוא לא ידע שהוא מצלם את צילום המלחמה שיהיה בקרוב הצילום הכי מפורסם בעולם. הצילום הציג לוחם רפובליקני במלחמת האזרחים בספרד, כשהוא נופל לאחור, במה שנראה כרגע מותו בקרב.

הצילום היה מהפכני בכך שיישם את הטכניקה שהגה רוברט קאפה וקרא לה "תפיסת הרגע". הרעיון בה היה ללכוד את רגע האירוע בצילום אחד. היום זה נשמע בנאלי, אבל בשנות ה-30 זה היה רעיון חדשני מאד.

מרגע שהצילום פורסם, בעת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936, הוא הפך לסמל האכזריות של המלחמה. עד אז מעולם לא תועד רגע מותו של אדם במלחמה כלשהי. זה היה ביטוי מצמרר לתחושות הכעס והתסכול של שוחרי השלום בעולם כולו.

ואולם, בצד ההצלחה של הצילום, התנהלו ויכוחים אינספור לגבי אמינותו התיעודית. איש לא ידע האם הצילום הזה בוים או שהוא אמיתי ורבים חשבו שקשה להאמין שצילום כזה הושג באופן טבעי, בתוך קרב אמיתי. זה אמנם לא הפריע לצילום להפוך לאייקון של צילומי המוות במלחמה ואולי אף הגביר את הפרסום שלו.


הנה סיפור הצילום "מותו של חייל לויאליסט"

https://youtu.be/_ABQEU_WuzA


מבקרת אמנות מנתחת אותו:

https://youtu.be/jBG5BsIHa60


הנה הוא באסופת צילומיו של קאפה:

http://youtu.be/ObfUDpJu5iY?t=22s


וסרטון קצר על רוברט קאפה:

http://youtu.be/SKTCUd87tAQ

יצירתיות, מקוריות, שעשוע ומבט אחר על דברים של יום יום - האמן הבריטי המכונה סלינקאצ'ו (Slinkachu) הוא יוצר בריטי שמרבה להציב דמויות מזעריות על גבי ובסמיכות לאובייקטים שונים, לצלמם ולהעלות חיוך על שפתי המתבוננים בהומור האמנותי שלו.

האמן, ששמו האמיתי הוא סטיוארט פנטול, חי בלונדון ויוצר בסטודיו שלו מיצגים אמנותיים מיניאטוריים. לעתים הוא צובע דמויות קנויות ולא פעם הוא יוצר אותן מאפס. רבים מהמרכיבים של יצירותיו הוא בכלל מוצא בשיטוטיו בעיר.

לאחר מכן הוא בוחר היכן למקמם באנגליה ובעולם, מצלם ואז "זונח" אותם במקומם, מניחן לנפשן, לא מודע לגורלן. בין אם התגלו ונשמרו על ידי עובר אורח או פוספסו ונמעכו בנעליו של אחר.

גם אם מרבית האנשים לא מבחינים במיניאטורות שהוא מותיר, סלינקאצ'ו נרגש מעצם המחשבה על אותו אחד שיעבור וכן יבחין בדמויות שלו. במיוחד ילדים, הוא מעיד, נוטים להיות מרותקים מעבודותיו. הדמיון אצלם, אתם יודעים, עוד לא הוכחד עדיין.

בין המיני יצירות שהוא הותיר במקומו לאחר הצילום זכו חלק מהן לפרסום עולמי. רבים נתקלו ודאי ברשת בצילומים כמו אלה של האיש הזעיר הנאבק לשלוח מעטפה התקועה בחריץ תיבת הדואר, בנזירה המתפללת בחזית כנסייה העשויה מפחית של קוקה קולה, של גולש קליפת הקלמנטינה, של הנדנדה שעל ענף זעיר, של האיש הלכוד בתוך מסטיק לעוס, המבט אל מפל הבקבוק המשפחתי, זה שמנסה להיחלץ ממכסה הביוב או חבורת משכשכי הג'קוזי המיניאטוריים, שהג'קוזי שלהם הוא בעצם פקק של בקבוק.

בימי הסגר והבידוד של הקורונה, זכה לפרסום, כמחווה לאנשי המרפסות, צילום האיש הזעיר המנופף מהמרפסת, שצילם ב-2009.

בבסיס יצירותיו הזעירות והעדינות עומד המבט על האנשים הקטנים בעיר הגדולה. ממש כמו מי שנאבקים לשרוד בחיים האמיתיים, הוא מציב את הדמויות הקטנטנות שלו בנסיבות דומות, בהן הם מוקפים תמיד באנשים רבים, אבל עדיין בודדים, כמעט שקופים ואפילו אבודים.

בעבודתו סלינקאצ'ו משלב טכניקות ורעיונות שונות, מפיסול, אמנות רחוב וצילום, ועד אמנות מיצג ומיניאטורות.

את צילומיו המרהיבים והמקוריים הוא מרבה להעלות אונליין לרשת ואנשים אף משתעשעים בניסיונות לגלות את מיקומן. לא פעם הוא קיבל בתגובה צילום שהציג את המיצג שהותיר ושרד גם שבועות מספר לאחר הצילום.

רבות מעבודותיו מוצגות כיום בשלל מוזיאונים וגלריות בעולם. רבים מהם אף פורסמו בספרי האמנות שהוציא ושהפכו רבי מכר.


הנה עבודות המיניאטורה המצולמות של סלינקצ'ו:

https://youtu.be/zrLBJDPHL_Y


סלינקצ'ו מספר ומראה כיצד הוא יוצר:

https://youtu.be/VqTSqUOHTtg


והאנשים הזעירים של סלינקצ'ו:

https://youtu.be/kRNDs1fsgnE

האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.

כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.

טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.

עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.

ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.

אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.


הנה סרטון על מאן ריי:

http://youtu.be/AeSq3mlYytE


סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:

http://youtu.be/mmg6oFat0XU


וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:

https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes