בארצות שונות בעולם השלישי נאלצים ילדים לעבוד בעבודות קשות ומסוכנות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. ידועים במיוחד הילדים העובדים במזבלות פסולת האלקטרוניקה (E Waste) שבגאנה ובהודו.

אל הארצות העניות הללו מוזרמת פסולת אלקטרוניקה בכמות אדירה. הפסולת כוללת ציוד מחשבים וציוד חשמלי מכל רחבי אירופה וצפון אמריקה. ביבשות הללו יש חוקים חמורים למיחזור של ציוד אלקטרוני שכזה ומוטלים קנסות כבדים על העבריינים. לכן, הללו מעדיפים לייצא את הפסולת האלקטרונית והחשמלית למדינות עולם שלישי, מדינות שחלקים גדולים מהאוכלוסיה בהן עניים וזקוקים לכל פרוטה.

במדינות אלה לא קיימים מפעלים למיחזור של ציוד כזה. במקום מפעלים יש מזבלות ענקיות, שבהן מתבצע פירוק חלקי של המכשירים ושריפת הציוד האלקטרוני והחשמלי, שנעשית בכדי להפריד ממנו את המתכות היקרות, כמו הכסף והזהב. הללו יכניסו למעסיקים הרבה כסף. שאר הפסולת תישרף ותפלוט בתהליך ההפרדה מהמתכות כמויות גדולות של עשן רצחני, שהולך והורס את בריאותם של הילדים, מבלי שהם יכולים לעשות דבר.

לילדים אין הרבה ברירות. העוני מכריח את הילדים לעבוד. הם מקבלים כ-10 דולר עבור כל יום עבודה כזה. העבודה אמנם מסוכנת וקטלנית, אך, מצד שני, היא מאפשרת למשפחתם להתקיים ולהמשיך לשרוד בעוני הקשה שבו הם נמצאים. ההורים המסכנים, גם אם הם שומעים על הסכנה הגדולה שבה ילדיהם פוגשים בעבודה, לא פעם נאלצים להמשיך ולקוות שדווקא ילדם יהיה במעטים שלא ייפגעו.


הנה עבודת ילדים במזבלות האלקטרוניקה של גאנה שבאפריקה:

https://youtu.be/JPY8osKe8qM


ילדים בהודו שמפרידים את המתכות היקרות מהמכשירים ומשלמים בבריאותם:

https://youtu.be/sFfaYc_pIx8


עוד מאותה עבודה הרסנית, שתגרום לנזקים ומחלות קשות:

https://youtu.be/JXDrIvShZKU


וסרט תיעודי קצר על מזבלות האלקטרוניקה של גאנה שבאפריקה:

https://youtu.be/dd_ZttK3PuM?long=yes

החיים בימי הביניים (Middle ages) היו של מעמדות. היו אז אצילים, בעלי קרקעות וזכויות יתר, שזוכים להם מהמלך, על הגנה, לחימה ופיקוד על צבאו.

בשביל האצילים עבדו וסאלים (Vasalls), אנשים כפריים שמעמדם היה כמעט כשל עבדים ובעבר אף נחשבו ככאלה. הם נמנו כמובן על האוכלוסייה הכפרית, כמו שהייתה באותם ימים מרבית אוכלוסיית אירופה.

לרוב חיו הווסאלים בחוסר ביטחון כלכלי. הם התקשו לקיים את עצמם ועשו זאת בקושי. אל מול אסונות טבע כמו שיטפונות, או שנות בצורת הם חיו בחוסר אונים מוחלט. כמובן שאת חייהם הפרו שוב ושוב גם מלחמות וכיבוש בידי האויב, שאליהם התלוו לא פעם שוד, ביזה ושריפת היבולים או החרמתם לידי הצבא הכובש.

במקרים כאלה איש לא דאג לנפגעים ובהיעדר עודפי מזון לשעת חירום או מחסני אוכל של השליט, נקלעו לא פעם משפחות האיכרים למצבים של רעב ואף מוות מרעב. הכנסייה הציעה עזרה ככל שיכולה הייתה, אך לא תמיד עלה בידה להציל חיים.

וגם לא באסונות ומלחמות - עם חקלאות מפגרת ותנובת אדמה שחלקה הראשון והעיקרי הולך לאדון, לא הצליחו האיכרים הוואסלים להוציא מהאדמה מספיק אוכל לעצמם. עובדה זו הביאה לכך שלאורך כל ימי הביניים הרעב היה בעיה קשה וכרונית.

אגב, כל העובדות והקשיים הללו של הוואסלים והצמיתים שלו, לא מנעו מהאציל לזכות ב"זכות הלילה הראשון" של כל צעירה העומדת להינשא. אחרי הכל - כולם הם רכושו.


#החיים
המגורים היו בבקתות חימר ועץ, לרוב ללא חלונות, בחדרים אפלים ומפויחים מאש ההסקה והבישול, עם עשן שיוצא דרך פתח בתקרה וקירות ספוגי לחות וטחב.

תוצאת הטחב שעל הקירות היו ברורים. מחלות ריאה ושחפת היו לא פעם נחלתם הבריאותית של האיכר ובני משפחתו.

בני המשפחה נהגו לישון בבקתה, ביחד עם חלק מחיות המשק.


#עבודה
בכל יום יצאו האיכרים עם בוקר לעבד ביחד את האדמה. הגברים היו אחראים על עבודת האדמה, כשבעונת הקציר מצטרפים אליהם הנשים והילדים.

הנשים עוסקות באריגה וטוויה, בגידול הילדים וחינוכם. הן גם גידלו ירקות בגן הירק המשפחתי ובישלו את השיכר, תזונת הפחמימות העיקרית של התקופה.


#האוכל
מזון דל שכלל בעיקר לחם שחור, קטניות זבושלו, בצל, גבינה וכרוב - הכל טרי כי שיחור מזון לא היה קיים. בשר הם לא טעמו הרבה כי הצאן והבקר היו יקרי ערך.

השיכר הסמיך ודל האלכוהול היה המשקה השכיח שעל שולחנם.


#תרבות
בהיעדר פעילויות כמו קונצרט, כדורגל או הצגת תיאטרון, מצאו הכפריים את הפסטיבל המקומי מזמן לזמן כבידור ובילוי טוב ומשמח. הפסטיבלים האלה או חגיגות מקומיות דומות מתקיימים עד היום ברחבי אירופה.

בכל פסטיבל כזה, בנוסף ליריד מקומי שבו מכרו עבטדות יד ודברי מזון, האצילים נהגו להתחרות ביניהם בפעילויות גופניות, בספורט ושעשועי אבירים. הכפריים והצמיתים צפו בהם ועודדו את האצילים הרצים, קופצים בשק, מטילים כלונסאות למרחק, נושאים משקולות כבדים או קולעים למטרות וזכו למנוחה קלה מתלאות היום יום.


הנה החיים באנגליה של ימי הביניים:

https://youtu.be/PuwaXWcX1L8


שחזור של אורח החיים בשווייץ של תקופת ימי הביניים:

https://youtu.be/jGGsMu8kY8Q


המחשה של שוק אנגלי מהמאה ה-15 על בעלי המקצוע והסוחרים שבו:

https://youtu.be/n5A0QXk_oUM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


והחיים בכלל בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes

בעוד שמשרתים והעניים של מצרים העתיקה כמעט ולא לבשו דבר, נהגו הגברים בני המעמד הגבוה ללבוש בגד לבן עם קפלים. הבגד הנשי של המצריות הקדומות היה גם הוא לבן, אך ללא קפלים - זו הייתה פשוט שמלה ארוכה וישרה.

את הבגדים הללו יצרו המצרים מבד פשתה. המצרים גידלו פשתה שאותה טוו לחוטים. החוטים הללו נארגו בנול אריגה והפכו לבדים למלבושים קלים ואווריריים, שמתאימים למזג האוויר החם בה.

בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו פאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים.


הנה בגדים שונים שלבשו לפי המשוער המצרים הקדמונים:

http://youtu.be/oAyDXJ5ibgs


והסבר קצרצר על הלבוש המצרי הקדום:

https://youtu.be/tSKBOilYBiY?t=3m40s&end=3m57s

בנחלות האבירים בימי הביניים עבדו איכרים שנקראו וסאלים (Vasalls). מעמדם בחברה היה נמוך, שכן הם עשו עסקה של מחויבות ושבועת אמונים לאדון הפיאודלי ובתמורה קיבלו אדמה שיוכלו לעבד.

אבל נמוך עוד יותר היה מעמדם של ה"צמיתים", שחויבו לפרנס מתנובת האדמה את הפיאודל, כלומר את האביר שאת אדמתו הם עיבדו, בלי יותר מדי הסכמים.

אנשי שני המעמדות לא היו בעלי רכוש כלשהו ולכן הסתפקו במה שנשאר לאחר שהפיאודל, האביר השולט, קיבל את חלקו הגדול מהתנובה, לצרכיו וצרכי משפחתו.

אך בעוד הווסאל התחבר ולמעשה נשבע אמונים לאדון הפיאודלי בעיסקה לטווח ארוך, הצמית שכר את אדמתו והיה שייך לאדון. הוא נשא אישה רק ברשות האדון ובאישורו גם השיא את ילדיו, כשהזכות על הלילה הראשון של בנותיו שמורה, אם ירצה, לאדון.

לצמית לא הייתה זכות לוותר על האדמה ולעבור למקום אחר או למלאכה אחרת ומצבו היה די דומה לזה של עבד.

לווסאל, לעומת זאת, העניק האדון כסף, קרקע כדי שיוכל לעבד ולגדל בה ירקות ופירות, או דברים אחרים שלהם הוא נזקק. בתמורה, התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים שונים שדרש האדון וחלק נכבד מתנובת האדמה שקיבל ממנו.

לעומת הצמיתים שמעמדם היה נשאר כשל עבדים, הזמנים והזכויות של הווסאלים השתנו לאורך ימי הביניים. אז גם אם בעבר היו תקופות בהן גם החוק וגם משמעות המילה וסאל הייתה כשל עבד וזה גם היחס שקיבלו אנשים אלה מהחוק, במאה ה-8 המונח הוחל גם על אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון לפרנסתם בהסכם.


הנה הצמית הימי בייניימי שמעמדו נחות והוא תלוי בפיאודל (מתורגם):

https://youtu.be/p-h_VU6wzp4


כך הייתה המערכת הפאודלית בנויה (מתורגם):

https://youtu.be/dI9a_HI3-ZU


חיי אותם איכרים פשוטים בכפרים של ימי הביניים:

https://youtu.be/yq3q7KMlvw0


והאוכל שהם אכלו:

https://youtu.be/WeVcey0Ng-w

אחד המקומות המרתקים בקהיר בירת מצרים הוא "זבאלין" (Zabbaleen). זוהי שכונת עוני בפרברי קהיר, הממוקמת על מורדות גבעת אלמקטם (Mokattam) שבעיר. כאן חיים האנשים שממחזרים את הזבל של קהיר.

זאבלין, או בשמה הערבי מנשיית נאצר (Manshiyat Naser), היא עיר הזבל של מצרים. זוהי שכונת מצוקה מאובקת ובה חיים נוצרים קופטים, המכונים במצרים "זבאלין".

אנשי הזבאלין הם מלקטי הזבל של העיר. היא נקראת כך כי משפחות רבות בשכונה עוסקות במיחזור של זכוכית, מתכות ונייר, שאותם הם מוכרים הלאה. יש גרסה הטוענת שמעל 80% מהזבל של קהיר ממחזרים האנשים כאן.

תושביה הם אנשים שאולצו לעזוב את הכפרים שלהם על ידי הממשלה. בהיעדר השדות, הם המציאו את חקלאות הזבל העירונית והייחודית שלהם. הם אוספים את כל מה שנזרק בעיר וממחזרים אותו וכך יוצרים להם פרנסה, במעין חקלאות באחת הערים הצפופות ומרובות האוכלוסייה בתבל.

השכונה מתאפיינת בערימות הזבל הענקיות שבה, זבל שנאסף מהרחובות ובין השאר כולל מכשירים ישנים, ציוד נטוש וכלי רכב מתפרקים, שאותם הם מוכרים כדי להתפרנס.

את מרבית הזבל שהם אוספים, מרכזים "הזבאלין" על גגות הבתים והמרפסות של בתיהם.

בשכונה בניינים וחנויות רבות, אך רק עשירית מתושביה מחוברים באופן מוסדר לרשתות החשמל, המים והביוב.


הנה סיפורה של שכונת ה"זבאלין" הממחזרת:

https://youtu.be/osxBLVwX6FQ


החיים בזאבאלין:

https://youtu.be/phpDOvkEZZk


ליד השכונה נמצאת כנסיית המערה העתיקה והמדהימה:

https://youtu.be/FUH-vpR81M4


ובקורונה ננטשים האנשים כאן לגורלם הקשה:

https://youtu.be/lcYTfaaxwFc

בתהליך העיור המודרני עוברים המוני כפריים מהאזורים הכפריים אל הערים. אחת התוצאות הקשות של התהליך הוא היווצרותן של שכונות עוני קשות, שכונות מצוקה המכונות בעולם בז'רגון האנגלי "סלאמס" (Slums).

בשכונות המצוקה הללו העוני הוא כה קשה, עד שהתקבצות האוכלוסייה הענייה בכמות ובשיעור כה גדולים, גורמת למחירי הדירות לצנוח לתחתית ואין ביקוש כלשהו להתגורר במקום.

מכאן מובילים הדברים לתופעות לוואי קשות של עוני, כמו השכלה נמוכה, מובטלים רבים שמסתובבים חסרי מעש בשכונה, פשע, נוער המתגודד ברחובות ללא השגחה, הצטרפות של כפריים שהגיעו חסרי כל אל העיר, מהגרים ובני מיעוטים, שיכרות, התמכרות לסמים ועוד.

לא פעם בשכונות מצוקה כאלו נוצרים סימנים של סלאמס, כמו ריבוי של פחונים, אוהלים, צריפים ומקומות מחיה שאינם ראויים למגורי אדם. מקומות כאלו שנבנו בלי תכנון עירוני כלשהו נבנים בדרך כלל בצפיפות קשה. אבל הם גם מובילים לבעיות סניטריות ולבעיות תשתית, כמו ביוב ברחובות, בתים ללא מים זורמים, מחלות הנובעות מתנאי המגורים הקשים, מהתפשטות מחלות מדבקות ועוד.


הנה הסלאמס בהודו (בעברית):

https://youtu.be/_MSkmgD2QQ4


תיירות סלאמס בג'קרטה שבאינדונזיה.


הנה תיירים "מקטרים" בביקור בפבלות העניות של ריו, שהעוני לא מספק אותם:

https://youtu.be/d7hop2GHBio


וסרט תיעודי על הסלאמס של מנילה, בירת הפיליפינים:

https://youtu.be/Uwo5rjiIEsQ?long=yes

בעולם לא חסרים אנשים שאין ביכולתם לקנות או לשכור דירה, כדי לגור בה. בהיעדר היכולת הזו, פלישה או סקווט (squat) היא אחת התופעות המשמשות אנשים כדי למצוא לעצמם מגורים.

הסקווטרים (squatters) הם פולשים לא חוקיים, לרוב הומלסים, חסרי בית, המתנחלים בבתים נטושים, לרוב לצרכי מגורים ובמקרים מסוימים כדי להפעילם לצרכים אחרים.

המקור של תופעת ה'סקווט' הוא בפעילות של אנרכיסטים אירופאים, שנהגו ונוהגים גם בימינו לפלוש למבנים ובניינים נטושים ולהקים בהם קומונות ומחסה לכל דורש. כל אחד מהם משתלט על חדר או חלק מהבניין ומארגן לעצמו מקום מגורים, מעין דירה משלו.

בכך נחשבת הפלישה כפעולה אקטיבית להתמודדות עם המחסור האורבני בדיור.

מבחינה אידאולוגית, הסקווטרים רואים את עצמם לא כמי שגונבים או לוקחים לאחרים, אלא כמי שמשחררים שטחים. הם לוקחים רכוש שאיש אינו משתמש בו ומשחררים אותו לרשות הרבים. טענתם הפשוטה היא שהמטרה שלאנשים יהיה מקום לגור בו, במקום שהנכס הנטוש יהיה סגור ולהם אין מקום לגור בו, עד שבעל הנכס יעשה ממנו יום אחד הרבה כסף.

לעיתים קרובות עושים הפולשים שימוש בבניין לא למגורים בלבד, אלא גם כמרכז חברתי.

אחת ההערכות היא שבעולם יש כיום כמיליארד פולשים, או סקווטרים.


#אתרי סקווט בעולם
במדינות אירופה השונות, לא חסרים פולשים המתגוררים בבתים ובבניינים, כמו גם פרויקטי פלישה גדולים, בהם חיים או עובדים אנשים רבים.

ליד ברצלונה הפך בית חולים ישן למצורעים בשם קן מסדו (Can Masdeu) לאתר סקווטרים גדול.

בדנמרק הפך מחנה צבא ישן לעיר החופשית כריסטיאנה וכמוהו גם מטלקובה (Metelkova) שבסלובניה.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 נוסדה באיטליה בוסאנה וקיה (Bussana Vecchia) שהפכה את עיירת הרפאים הנטושה בליגוריה, לאתר פלישה. העיירה, שננטשה מאז 1887 בשל רעידת אדמה קיבלה חיים חדשים.

בארצות הברית, למשל, אם אדם חי תקופה מסוימת בבית, הוא יכול לתבוע להמשיך ולגור בו. באופן זה תופסים סקווטרים אמריקאיים בעלות על בתים ששוויים מיליוני דולרים.


הנה צעירים בסקווט בלונדון:

https://youtu.be/f0OVvi29Pm0


סקווטרים בניו יורק:

https://youtu.be/4CDlRqduQqw


טורה דה דוויד, המגדל הנטוש ששימש בית לפולשים לא חוקיים וכיכב בפרק מהסדרה "הומלנד":

https://youtu.be/b9110j78lyM


סקווטרים תופסים בעלות על בתים ששוויים מיליוני דולרים באמריקה:

https://youtu.be/A_Qkbvh0y7k


הדרך לעשות זאת במדינות אנגלו-פראייריות:

https://youtu.be/agX0a_XlwdE


מהסרט מועדון קרב:

https://youtu.be/uf8RbAGWxqY


וסרט תיעודי על חחח:

https://youtu.be/VR84-Aa1JVY?long=yes

ראיתם ודאי לא פעם אדם עני שחי ברחוב. יש בעולם יותר מ-100 מיליון חסרי קורת גג, הלנים באופן קבוע ברחוב, או במקלטים שנועדו בשבילם. מומחים מסבירים שההומלסיות, תופעת חסרי הבית, היא תופעה עולמית, גלובלית.

דַּר רְחוֹב, באנגלית הוֹמְלֶס (Homeless) הוא כינוי לאדם חסר בית, אדם שאין לו קורת גג קבועה. בדרך כלל אדם הופך להומלס, או דר רחוב, בשל מחסור כלכלי. המחיר של שכירות או קניית דירה ואחזקתה הוא כה גבוה, עד שאנשים רבים מתייאשים ופונים לגור ברחוב. את כל מה שיש להם הם מחזיקים בשקית גדולה, או בעגלת קניות שאספו מסופרמרקט כלשהו. הם חיים משאריות שמצאו בפחי אשפה, או אוספים פחיות ומקבלים פרוטות על החזרתם לחנויות.

נציין שיש גם תופעה מסוימת, של חסרי בית שבוחרים מרצונם במגורים ברחוב. ואכן, בנוסף לחוסר בדיור או סיבות כלכליות, לא פעם מוצאים קשר בין תופעת ההומלסים, ובין מרכיבי אישיות, חלקם רגשיים וחלקם פסיכולוגיים או חברתיים.

לא פעם בקרב "חסרי בית" נכללים גם מי שלנים במקומות שהם מקלטים לחסרי קורת גג. מקומות כאלו מופעלים בדרך כלל על ידי גופים ציבוריים או פרטיים שונים, במטרה לעזור ולנסות לשקם, או לפחות לתת תנאים סבירים לחייהם של ההומלסים.


על הומלסים בישראל (עברית):

http://youtu.be/VZkrx2ahNHI


הומלס שמספר על חייו (עברית):

https://youtu.be/mCcaG1NkXfU


אחד אחר שמקבל 100 דולר ועושה בכסף משהו מפתיע:

http://youtu.be/AUBTAdI7zuY


כפר שבנו בוויומינג בארצות הברית להומלסים:

https://youtu.be/EUxR8RRVqRc


תגובות של אנשים להומלסים:

http://youtu.be/KWrWG83tttk


ובחיוך - הומלס נחוש לקנות מרצדס (עברית):

https://youtu.be/NrU9C1huM5A

סדנאות יֶזַע (Sweatshops) הן סדנאות ייצור ומקומות עבודה שבהם מועסקים עובדים בייצור של מוצרים בתנאים קשים, משכורות רעב, שעות ארוכות מאד ולא פעם גם בעבודת ילדים. לרוב נמצאות סדנאות היזע של ימינו במדינות העולם השלישי ומייצרות עבור העולם השבע שבמדינות המפותחות.

המצב של סדנאות היזע הוא לא פעם מחריד וצורם, במיוחד כשמדובר במותגים המוכרים במיליארדים רבים בכל שנה ועובדי הייצור של מוצריהם מרוויחים פרוטות.

הפרת חוקי עבודה מקובלת בהרבה ממדינות העולם השלישי. אלה מדינות בעלות כלכלות חלשות ואף מושחתות. ניצול העובדים שם הוא בעייתי והעובדה שפועלים מוכנים לעבוד בסדנאות היזע נובע מעוני גדול ומכך שעדיפה המשכורת הקטנה בהן, על עוני מחפיר ורעב של ילדיהם.

השאלה העיקרית היא האם אנו, תושבי המערב, צריכים לרכוש מוצרים של מותגים המנצלים עובדים, מעסיקים אותם שעות ארוכות במיוחד, משלמים משכורות שלא מאפשרות חיים ראויים, מונעות חופשות, מחייבות לעבוד גם בעת מחלה, מעסיקות ילדים ועוד.

האם הייתם לובשים בגד או משתמשים במוצר של חברה שנוהגת כך בעובדיה?


הנה תחקיר על חברת נייק שכבר שנים מואשמת בשכר רעב:

https://youtu.be/CCrUZuyZHyk


מצגת וידאו על הדרך בה אקטיביסטים נלחמים בהם (עברית):

https://youtu.be/Vaydha20UUA


הצגת המצב על ידי חברה שהואשמה בניהול סדנאות יזע בבנגלדש:

https://youtu.be/WY4FeUYMFzM


מצגת וידאו על סדנאות היזע הללו:

https://youtu.be/R3Mb2byzJBs


וסדנאות היזע שבסין:

https://youtu.be/yF8jUDzz5bE?long=yes

"עיר המתים" (City of the Dead) של קהיר היא אחת מתופעות העוני המוזרות, מצד אחד, אך גם היצירתיות וההמפתיעות מנגד. עיר המתים הזו היא ההוכחה לרוח האדם והיכולת האנושית להסתגל, למצוא פתרונות וכן - גם להתפשר, כדי לחיות בעיר שעברה מזמן את 20 מיליון התושבים ואין להם, ליטרלי אין דירות לגור בהן.

ב"מוקאבר" (Mkaaber) או אראפה (Arafa), שמה המקומי של עיר המתים המצרית, חיים עניי העיר ממש בתוך הקברים שבבית הקברות הגדול ביותר במצרים. המוקאבר היא כנראה העיר התחתית האמיתית של העיר העצומה הזו, השכונה שבה החיים הם בין המתים.

בעיר המתים רואים משפחות עניות המתגוררות באחוזות הקבר הממלוכיות שבתוך מתחם בית הקברות המוסלמי.

חוטי כביסה מתוחים בין המצבות ועליהם תלויים לבנים ובגדים. הילדים משחקים בין הקברים ועל אבני הקבר הם מכינים את שיעורי הבית שלהם, אוכלים ומשחקים.

בעיר המתים נמים עניים מרודים באחוזות קבר של עשירי מצרים בעבר ובעלי תפקידים חשובים בחצרות מלכי מצרים והצבא. הקברים המפוארים האלה נבנו במאות ה-16 עד ה-19. במאה ה-20, כשאוכלוסיית הבירה המצרית גדלה במהירות עצומה ולממדי ענק, בשל העיור המואץ וזרימת המוני כפריים שחיפשו עבודה משתלמת (מה שנקרא אורבניזציה), החלו רבים מעניי העיר לפלוש למאוזוליאומים, אחוזות הקבר הגדולות שכאן.

באופן מוזר, מי שמתגוררים כאן נחשבים היום לבעלי המזל מבין עניי העיר. יש רבים בעיר הזו שאפילו לגור כאן אין להם אפשרות, כי כל הקברים שאפשר לגור בהם כבר תפוסים.

והאמת שיש כאן גם סוג של סימביוזה בין הדיירים כאן ובין המשפחות האמידות שאחוזות הקבר הללו הן בבעלותן. הדיירים הללו מתגוררים אמנם בבתי הקבר, אבל במקביל גם שומרים ואפילו מתחזקים אותם ומונעים ונדליזם ופלישה של גורמים פחות מוכרים.


הנה סיפורה של עיר המתים:

https://youtu.be/M3ApxaPBnsU



מראות ממנה:

https://youtu.be/kDC-65tWAQ8


הדרכה על המוקאבר:

https://youtu.be/vYzKdf33AJg


למצרים העניים החיים בקבר הם הרבה יותר טובים משכירות דירה במחירים ובתנאים נוראים:

https://youtu.be/LmE1CY3w7nc


וביקור בעיר המתים:

https://youtu.be/jZsZ-z_MXU8?long=yes

באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה המצליחה "הומלנד" משמש בתור המחבוא של ניק ברודי מגדל גבוה ומשונה שנראה כסקוואט עצום, מקום שפלשו אליו חסרי בית והם חיים בו בקומות רבות, שאינן בנויות עד הסוף. רק שמיכות ווילונות משמשים בו כקירות ל"דירותיהם" המאולתרות והם חיים בו ללא מים או חשמל.

המבנה מעורר הסקרנות הזה הוא מקום אמיתי, שנמצא בעיר קראקס בוונצואלה. שמו "טורה דוויד" (Torre David caracas), בעברית "מגדל דוד", על שם מתכננו והיזם של, דוד בריימבורג.

טורה דוויד נבנה במקור כמגדל בן 45 קומות לעשירים שנקרא "המרכז הפיננסי קונפיננסאס". הוא נועד להיות בניין יוקרתי ומפואר, סמל עוצמתי לקפיטליזם, עם מנחת מסוקים בראשו ושוערים שמונעים כניסה של אנשים לא רצויים אליו.

אך מותו של דוויד היזם ומשבר בנקים שפקד את ונצואלה, הביאו ב-1994 לקריסת הבנק שבנה אותו ולהפסקת הבנייה.

משם נקלעה ונצואלה למשבר כלכלי קשה. בסוף אותו עשור עלה לשלטון הוגו צ'אווס והמצב המשיך להתדרדר. בתחילת שנות האלפיים הביאה מצוקת הדיור במדינה לכך שרבים איבדו את בתיהם ולעתים קרובות גם את פרנסתם.

הבניין עמד בשממונו כ-10 שנים, אך המצב הכלכלי הקשה הביא ב-2007 לתחילתה של פלישה של משפחות שלמות אל גורד השחקים הנטוש.

הפולשים החלו מאלתרים בקומותיו התחתונות מעין דירות לעצמן, כשממשלת ונצואלה עוצמת עיניים ולמעשה מאפשרת להם להתגורר במגדל.

עם הזמן פלשו אלפי עניים וחסרי דיור אל המגדל הנטוש בקרקאס והקימו בו מעין התנחלות הבנויה לגובה. יותר ויותר קומות נכבשו וללא מעלית או אמצעי בטיחות שימנע נפילה מגובה של עשרות מטרים, עלו וירדו דיירים מאות מדרגות בכל פעם, כשיותר ויותר קומות התמלאו בדיירים.

היו שנהגו לעלות לקומותיו הגבוהות ולרדת מהן בנסיעה על קטנועים.

רבים מהדיירים החדשים העדיפו את הדירה הלא גמורה במגדל שבלב העיר על פני ערי הפחונים בהם חיו עניי קראקס. די מהר הפך "מגדל דוד של ונצואלה" למה שקיבל את התואר "הסקווט הגבוה ביותר בעולם".

כשחיו ב-23 קומותיו בסביבות 700 משפחות, מעל 2,000 פולשים, הם כבר ניהלו בבניין חיי קהילה מאורגנים למדי, שכללו גם שירותי בריאות, רווחה, פנאי ואבטחה מאורגנים, חדר כושר מאולתר ומודעות על שירותים שהם הציעו זה לזה. נמצאו גם מי שפתחו בו אפילו בתי עסק זעירים וסיפקו משיעורי עזר ועד לטיפולים, חנויות זעירות, שירותי קעקועים וניקיון אלו לאלו. המגדל הפך לעיר קטנה הבנויה לגובה.

בהמשך נוהלה כל קומה מהקומות המאוכלסות בו על ידי מנהל מהדיירים והם אפילו הצליחו לגרש מהבניין סוחרי סמים כבדים שאף הם התמקמו בו.

היו שהתקינו במקום חיבורים חלקיים לביוב, לחשמל ואפילו למים, שהובאו בתחילה במשאיות.

עם הזמן נוצרה אפילו הנהלה של ממש לבניין, שתמורת תשלום חודשי לכיסוי ההוצאות איבטחה את הדיירים וניהלה בו סוג של חיי תרבות ופנאי.

בשנת 2014 ובעקבות מה שראתה כמפגעים בטיחותיים חמורים, החלה ממשלת ונצואלה לפנות מיושביו את גורד השחקים של העניים. משפחות שלמות הועברו לדירות שנבנו עבורם בשכונה חדשה, במרחק של 50 קילומטרים מהעיר.


הנה מגדל העניים של ונצואלה:

https://youtu.be/5KxZfsU_Xtw


המגדל בפרק מהסדרה "הומלנד":

https://youtu.be/b9110j78lyM


על החיים בטורה דה דוויד:

https://youtu.be/v1p9jlQUW0k


זו בעצם שכונת עוני בגורד שחקים:

https://youtu.be/4ZrCzgprPT8


הרצאת טד על "טורה דוויד", מגדל דויד הבלתי גמור בעיר קרקס שבוונצואלה (מתורגם):

https://youtu.be/SxwLfSlkJDI?long=yes


וכתבת טלוויזיה על הסלאמס הבנויים לגובה:

https://youtu.be/YmzklVLwILA?t=30s&long=yes