מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.

במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.

לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.

האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.

אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.

ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.

כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.

בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.


#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.

תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.

מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.

עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.

לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.

ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.


הנה סיפורו של מועדון הכותנה:

https://youtu.be/HklT2OznbeM


עוד על המועדון המפורסם:

https://youtu.be/BbUw7Ngphl4


והריקודים בו:

https://youtu.be/RgcJyZA-rrE

סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.

את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.

על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.

רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.

אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...

כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.


הנה הסבר על הסווינג:

https://youtu.be/31JgwfP15kw


תולדות מוסיקת הסווינג:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


תזמורות הסווינג הגדולות:

http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s


גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:

https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU


ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:

https://youtu.be/pKGSOAqvmUw

הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.

בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.

הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.

הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.

עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.

אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.

האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.

הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.

הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.

הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.

במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.

במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.

בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.

באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.

ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.

המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.

השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.


הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:

https://youtu.be/9gboEyrj02g


על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:

https://youtu.be/nnU0pDo9PtU


הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:

https://youtu.be/0ivWbxiVFTs


אופנת הרנסנס של הארלם:

https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0


זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:

https://youtu.be/71fKS2SF-0U


מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:

https://youtu.be/HklT2OznbeM


סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:

https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes

כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.

מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.

מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.

בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.

במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.

אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.

בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.

אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.

די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.

אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.

גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.

בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.

במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.

הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה.

על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.


הנה סיפורה של בילי הולידיי:

https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw


שרה עם לואי ארמסטרונג:

https://youtu.be/x6RwSsHSIfs


השיר "הגבר שלי" (My Man):

https://youtu.be/IQlehVpcAes


לבדה:

https://youtu.be/N0aaZnxnkEo


עם קאונט בייסי:

https://youtu.be/VtKQynXZCZQ


"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):

https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY


ותפקידה המרגש של בילי הולידיי בסיפור המצמרר של השיר "פרי מוזר":

https://youtu.be/7b4Z4O1m63M?long=yes

דיוק אלינגטון (Duke Ellington) הוא ממוסיקאי הג'אז החשובים בתולדות הג'אז ורבים רואים בו את גדול מלחיני ארצות הברית.

אלינגטון היה אחד המלחינים האמריקאים הפוריים במאה ה-20. במהלך הקריירה שלו, שהתפרסה על פני 50 שנה, הוא נודע כמי שכתב כ-2,000 קטעי ג'אז ויצירות שונות.

אלינגטון נחשב למלחין האמריקאי הפורה ביותר בכל הזמנים. הוא הלחין הכל, החל משירים ומוסיקה לריקודים, דרך יצירות ג'אז, מוסיקה למחזות-זמר ולקולנוע ועד למוסיקה דתית.

הוא נולד בשנת 1899 בוושינגטון וכבר בגיל 7 החל לנגן פסנתר. אלינגטון עבר לניו יורק בהמלצת פסנתרן הג'אז פטס וולר ובהדרגה הפך מנגן בתזמורות ג'אז של אחרים לבעל תזמורת קטנה משלו, שהלכה וגדלה. האיש עתיד להפוך את התזמורת הזו ל"כלי הנגינה שלו" ולדייק אותה עד שהגיעה לכמעט שלמות, דוגמה ומופת לביג בנד של ג'אז.

בשנות ה-30 החל ההרכב שלו להופיע ב"מועדון הכותנה" בשכונת הרלם ושם זכה להצלחה רבה וכתב מאות להיטים. הוא התפרסם בסגנון הג'ונגל המקורי שהמציא, מעין חיקוי של קולות חיות הג'ונגל. כך הפך לאגדה והביא הרבה כבוד לעולם הג'אז. בשנות ה-50 הוא החל להופיע ברחבי העולם וביסס הצלחה בינלאומית מרשימה.

מאז ומתמיד נחשבה המוסיקה שלו מעודנת ואצילית משהו, מה שהיקנה לו את התואר "דיוק", דוכס. אך היא גם הייתה מאד חכמה ואינטלקטואלית ומהלכיו ההרמוניים, שאותם למד בעצמו, היו מרתקים שלא לומר גאוניים.

אבל בשנות חייו האחרונות, בעקבות מות אמו האהובה, דיוק חווה טלטלה רוחנית. הוא מרבה בשלב זה של חייו, לכתוב טקסטים רוחניים ומוסיקה דתית.

אלינגטון השאיר אחריו קטעי ג'אז מפורסמים, סטנדרטים דוגמת "סאטין דול", "מוד אינדיגו" וכמובן "Take the 'A' Train", אולי גדול להיטיו. הוא כתב אותו ביחד עם בילי סטרייהורן, הפסנתרן השני בתזמורת שלו, שהיה גם הוא מלחין ג'אז מעולה.

אלינגטון נהג להלחין בכל מצב ומקום אפשרי. הוא יכול היה לכתוב בנסיעה, במיטה, בהמתנה להופעה ובטיסה. הוא נהג לכתוב במהירות את הרעיונות המוסיקליים הבסיסיים ליצירותיו ובהמשך, ליד הפסנתר, נהג להרחיבם לקומפוזיציות שלמות ולעיבודים לתזמורת כלי הנשיפה כולה.

כשדיוק אלינגטון נפטר ב-1974 איבד עולם הג'אז את אחד מגדולי היוצרים והמנהיגים שלו. לאורך כל הקריירה שלו, זכה דיוק בפרסים ותארים רבים ומכובדים.

אבל הוא זכור כמי שבנוסף לפעילותו המוסיקלית המרשימה, היה גם לוחם גדול למען זכויות השחורים בארצות הברית. הרי הוא בעצמו היה הדוגמה המושלמת לכך שאדם שחור יכול להגיע אל הפסגה בכל תחום שיבחר, מבלי להרכין ראש אל מוח אדם לבן כלשהו.


הנה סיפור חייו של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/iIp0SDrlYQc


אחד מלהיטיו הגדולים - זה לא שווה פרוטה אם אין בזה סווינג!

https://youtu.be/qDQpZT3GhDg


טייק דה איי טריין - עוד פנינת ג'אז של אלינגטון:

https://youtu.be/cb2w2m1JmCY


ביצוע מתקופה מאוחרת יותר:

https://youtu.be/D6mFGy4g_n8


"בובת משי" (Satin Doll):

https://youtu.be/wTFPV1pk654


וסרט תיעודי עם תיעוד מסע הופעות של דיוק אלינגטון ב-1967:

https://youtu.be/swvEsprdrh0?long=yes?t=10s