שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היה יוספוס פלביוס שהפך ממפקד יהודי להיסטוריון רומי?
סיפורו של יוסף בן מתתיהו הוא אחד הסיפורים המדהימים של ההיסטוריה היהודית, כשלא פחות מדהים הוא שזהו סיפורו של היסטוריון, מההיסטוריונים הידועים בעולם ומגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה.
אתם אולי מכירים אותו בשם יוספוס פלביוס, היסטוריון רומי נודע. אבל מי שנולד בתור יוסף בן מתתיהו היהודי, היה בכלל לוחם יהודי חשוב.
ולא סתם חשוב. למעשה יוסף היה מפקד הגליל במרד הגדול נגד הרומאים. עם נפילת העיר היהודית יודפת לידי הרומאים, הורגים החיילים הרומים את תושביה, ללא רחמים.
באותה עת מסתתרים במערה סמוכה לעיר 40 מורדים ויוסף בן מתתיהו בראשם. עם השנים הוא יכתוב בספרו על המרד הגדול שבשלב מסוים הם ערכו הגרלה והוא ולוחם נוסף זכו להיות האחרונים, מי שיהרגו את עצמם לאחר שכל המורדים האחרים יתאבדו.
אך השניים שינו את התכנית ולא מסרו את גורלם בידי האל. במקום להתאבד, כמו חבריהם להגרלה, הם הסגירו את עצמם לידי כוחותיו של המפקד הרומי, אספסיאנוס.
יש פה דילמה גדולה - האם במה שעשה יוסף בן מתתיהו ניתן לראות מעשה לגיטימי של מי שלא נותרה לו ברירה אחרת והעדיף את ההישרדות האישית, או שנטישתו את המערכה, שהוא עצמו היה למעשה המפקד האזורי בה, משמעותה בגידה בעמו ובחבריו למרד, אחיו לנשק?
כי שוב ושוב חוזרות מוראות המצור הרומי על ערים כמו יודפת, גמלא, ירושלים ודומיהן ושבים הרגעים הדרמטיים, בהם ניצבים תושבי הערים או המצודות הנכבשות בצומת של החלטה: להילחם ולמות בידי החיילים הרומים, או להיכנע ולהפוך לעבדיהם או ללכת על המעשה הקיצוני - להתאבד ולמות על קידוש השם ולא לוותר על צור ישראל.
כך או כך, לאחר שהסגיר את עצמו לרומאים, פלביוס לא רק יציל את חייו אלא יהפוך להיסטוריון יהודי בחצרו של הקיסר הרומי. הוא עתיד להפוך לסופרו הנאמן של הקיסר, המתעד את תולדות הקיסרות הרומית לאורך כל חייו, על אף שהוא יחיה ברומא כיהודי וכיהודי גם ימות.
ואכן, מקובל ביהדות לראות ביוספוס פלוויוס בוגד. למעשה, מי שהפך מיהודי לאזרח רומי יחזק בכתביו את המסר הקבוע - רומי היא שליטת העולם ועל כל אדם להחליט - או שיקבל עליו את מרותה של רומי ושליטתה או שיתאבד או ימות בחרב.
כך בדיוק תיאר יוספוס התאבדויות של אלפי אנשים בגמלא, במצדה ובאופן מסוים גם בירושלים. יש היסטוריונים שחלוקים על התיאורים הללו ורואים בהם סילוף של העובדות, שנועד לצרכים רומיים. הם אומרים שההתאבדות ההמונית היא לא טקטיקה יהודית. אולי הקנאים של מצדה נהגו כך אבל לא במקומות כמו גמלא, למשל.
ועדיין, כתביו של יוסף בן מתתיהו שהיה ליוספוס פלביוס הם חשובים במיוחד. הם מספקים ידע משמעותי מאין כמותו על ההיסטוריה של בית שני, על התקופה של אספסיאנוס וטיטוס בנו, קיסרי האימפריה הגדולה של רומי, ועל ההיסטוריה של המזרח.
הנה סיפורו של הגיבור והמפקד היהודי שהיה להיסטוריון רומי ובוגד (עברית):
https://youtu.be/IBf315NOdXM
בחיוך - כשלא מאמינים לו שהוא חי (עברית):
https://youtu.be/oyeFX2JJids
וסרט על חורבן בית המקדש, כפי שתיאר אותו יוספוס פלביוס:
http://youtu.be/GTxDcif-XT4?long=yes
מה היה המרד הגדול של יהודה ברומאים?
המרד הגדול (First Jewish–Roman War), המרד היהודי נגד האימפריה הרומית, התרחש בשנים 66-73 לספירה. זהו המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל.
וזה אחד האירועים המכריעים בהיסטוריה היהודית, מרד שיוביל לחורבן בית המקדש השני ולשינוי דרמטי בחיי העם היהודי בארץ ישראל ולתפוצות.
שורשי המרד נעוצים במתח המתמשך בין האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לבין השלטון הרומי. הרומאים שלטו באזור מאז שכבש אותו הקיסר פומפיוס (Pompey), בשנת 63 לפני הספירה. פומפיוס עצמו היה נאור, אך היחסים הלכו והחריפו אחריו, במהלך המאה ה-1 לספירה.
את האווירה הלהיטו אז שרשרת של נציבים רומים שגילו חוסר רגישות למסורת היהודית, הטילו מיסים כבדים מטעם הקיסר והחרימו רכוש, פגעו ברגשות דתיים והרבו במעשי שחיתות. מצב זה הוחמר גם בשל תפקידם של אגריפס השני (Agrippa II) והכוהנים הגדולים, שרבים מהיהודים ראו אותם כמשתפי פעולה עם הרומאים.
הניצוץ שהדליק את המרד היה סדרת עימותים בקיסריה ובירושלים, כשהנציב הרומי פלורוס (Florus) מחרים כספים מאוצר בית המקדש בשנת 66 לספירה. התגובה היהודית הייתה עזה והחלטית.
היו אלה הקנאים (Zealots) והסיקריים (Sicarii), הקיצוניים שבין המורדים, שהחלו בפעולות אלימות נגד הרומאים. הסיקריים, שהיו קיצוניים אף יותר מהקנאים, נודעו בשימוש בפגיונות קצרים ("סיקה" בלטינית) לחיסול יריבים פוליטיים. המרד התפשט במהירות כאשר המורדים משתלטים על ארמון המלך, הורגים רבים בכוח הרומי בירושלים ומנצחים את הצבא הרומי שנשלח להשיב את הסדר על כנו.
לא כל היהודים תמכו במרד. החברה היהודית הייתה מפולגת מאוד בשאלת היחס לרומא. האליטות העשירות ורבים מהפרושים (Pharisees), בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי (Yohanan ben Zakkai), התנגדו למרד מחשש לתוצאותיו ההרסניות. הם האמינו שעימות ישיר עם האימפריה הרומית האדירה יסתיים באסון.
אחד המרכזיים שבמתנגדים למרד היה רבי יוחנן בן זכאי שלא רק התנגד למרד אלא גם פעל להציל את היהדות אחרי החורבן שהוא עצמו הזהיר ממנו והוא הקים את הסנהדרין, המרכז התורני ביבנה. אך מנגד, הקבוצות הקיצוניות של הקנאים והסיקריים דחפו למאבק אלים, מתוך אמונה משיחית בגאולה ושחרור מעול רומא.
תגובת רומא למרד הייתה הרסנית. הקיסר נירון (Nero) שלח את המצביא המנוסה אספסיאנוס (Vespasian) לדכא את המרד. אספסיאנוס כבש את הגליל ויהודה, תוך שהוא מבודד את ירושלים. בשנת 69, כשאספסיאנוס מוכרז כקיסר, הוא ממנה את בנו טיטוס (Titus) להמשיך במשימה ובאביב שנת 70 טיטוס מטיל מצור על ירושלים.
המצור על ירושלים היה אכזרי במיוחד. הוסיפו לו מאבקי כוח פנימיים שפרצו בעיר בין פלגים שונים של מורדים. המאבקים הללו גורמים לאובדן של מזון רב ופוגעים אנושות ביכולת להתנגד לרומאים. רעב כבד פקד את העיר הנצורה ובחודש אב, שנת 70 לספירה, הורס טיטוס את ירושלים והצבא הרומאי פורץ לבית המקדש ומצית אותו.
חורבן המקדש היה אסון לאומי ודתי עצום, שמשמעותו מורגשת עד היום.
אך המרד לא הסתיים בנפילת ירושלים. מבצרים כמו מצדה (Masada), מכוור (Machaerus) והרודיון (Herodium) ממשיכים להחזיק מעמד. מצדה, נשלטת על ידי הסִיקָרִיִים בהנהגת אלעזר בן יאיר (Eleazar ben Yair). היא החזיקה מעמד עד שנת 73 או 74. על פי התיאור של יוספוס פלאביוס, לשעבר יוסף בן מתתיהו (Josephus), מגיני מצדה האחרונים בוחרים להתאבד על פני הכניעה לרומאים.
תוצאות המרד היו הרות אסון לחברה היהודית. חורבן המקדש שינה את פני היהדות, שעברה ממרכזיות הפולחן לדגש על לימוד התורה והתפילה. יהודה הופכת לפרובינציה רומית ישירה, רבים מוגלים לרומי כעבדים ובשל ההרס והאבדות הרבות המצב הדמוגרפי והכלכלי בארץ ישראל משתנה דרמטית.
הרומאים מטילים מס מיוחד, "מס היהודים" (Fiscus Judaicus), על כל היהודים באימפריה הרומית, לא רק על תושבי יהודה.
על אף התבוסה הצבאית, לא הובסו הזהות היהודית והתקווה לעצמאות. אדרבא, הם יובילו למרידות נוספות בעתיד, כמו מרד התפוצות (115-117) ומרד בר כוכבא (132-135).
להבנת צדדים שונים של המרד ראו תגית "המרד הגדול".
הנה סיפורו של המרד הגדול והתבוסה האיומה (עברית):
https://youtu.be/S-VcBkUzC2M?t=13s
מצגת וידאו של המרד והחורבן (עברית):
https://youtu.be/CZK7nnSF7g0
חורבן בית שני (עברית):
http://youtu.be/Sbbv_WleRyo
הגליית היהודים ותבליט משער טיטוס של תהלוכת הניצחון הרומית הנושאים את מנורת בית המקדש:
https://youtu.be/2Pz_p8Tf24g
והיהודים צוחקים על אבטלה אחרי החורבן (עברית):
https://youtu.be/Ng1LDt7WR_s
שלטון רומא, מרד וחורבן (עברית):
https://youtu.be/4_uma1wEIxk?long=yes
וסרט תיעודי המציג שלב אחרי שלב במרד ובחורבן שבא בעקבותיו (עברית):
https://youtu.be/0pdaZy3amCY?long=yes
יוסף בן מתתיהו
סיפורו של יוסף בן מתתיהו הוא אחד הסיפורים המדהימים של ההיסטוריה היהודית, כשלא פחות מדהים הוא שזהו סיפורו של היסטוריון, מההיסטוריונים הידועים בעולם ומגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה.
אתם אולי מכירים אותו בשם יוספוס פלביוס, היסטוריון רומי נודע. אבל מי שנולד בתור יוסף בן מתתיהו היהודי, היה בכלל לוחם יהודי חשוב.
ולא סתם חשוב. למעשה יוסף היה מפקד הגליל במרד הגדול נגד הרומאים. עם נפילת העיר היהודית יודפת לידי הרומאים, הורגים החיילים הרומים את תושביה, ללא רחמים.
באותה עת מסתתרים במערה סמוכה לעיר 40 מורדים ויוסף בן מתתיהו בראשם. עם השנים הוא יכתוב בספרו על המרד הגדול שבשלב מסוים הם ערכו הגרלה והוא ולוחם נוסף זכו להיות האחרונים, מי שיהרגו את עצמם לאחר שכל המורדים האחרים יתאבדו.
אך השניים שינו את התכנית ולא מסרו את גורלם בידי האל. במקום להתאבד, כמו חבריהם להגרלה, הם הסגירו את עצמם לידי כוחותיו של המפקד הרומי, אספסיאנוס.
יש פה דילמה גדולה - האם במה שעשה יוסף בן מתתיהו ניתן לראות מעשה לגיטימי של מי שלא נותרה לו ברירה אחרת והעדיף את ההישרדות האישית, או שנטישתו את המערכה, שהוא עצמו היה למעשה המפקד האזורי בה, משמעותה בגידה בעמו ובחבריו למרד, אחיו לנשק?
כי שוב ושוב חוזרות מוראות המצור הרומי על ערים כמו יודפת, גמלא, ירושלים ודומיהן ושבים הרגעים הדרמטיים, בהם ניצבים תושבי הערים או המצודות הנכבשות בצומת של החלטה: להילחם ולמות בידי החיילים הרומים, או להיכנע ולהפוך לעבדיהם או ללכת על המעשה הקיצוני - להתאבד ולמות על קידוש השם ולא לוותר על צור ישראל.
כך או כך, לאחר שהסגיר את עצמו לרומאים, פלביוס לא רק יציל את חייו אלא יהפוך להיסטוריון יהודי בחצרו של הקיסר הרומי. הוא עתיד להפוך לסופרו הנאמן של הקיסר, המתעד את תולדות הקיסרות הרומית לאורך כל חייו, על אף שהוא יחיה ברומא כיהודי וכיהודי גם ימות.
ואכן, מקובל ביהדות לראות ביוספוס פלוויוס בוגד. למעשה, מי שהפך מיהודי לאזרח רומי יחזק בכתביו את המסר הקבוע - רומי היא שליטת העולם ועל כל אדם להחליט - או שיקבל עליו את מרותה של רומי ושליטתה או שיתאבד או ימות בחרב.
כך בדיוק תיאר יוספוס התאבדויות של אלפי אנשים בגמלא, במצדה ובאופן מסוים גם בירושלים. יש היסטוריונים שחלוקים על התיאורים הללו ורואים בהם סילוף של העובדות, שנועד לצרכים רומיים. הם אומרים שההתאבדות ההמונית היא לא טקטיקה יהודית. אולי הקנאים של מצדה נהגו כך אבל לא במקומות כמו גמלא, למשל.
ועדיין, כתביו של יוסף בן מתתיהו שהיה ליוספוס פלביוס הם חשובים במיוחד. הם מספקים ידע משמעותי מאין כמותו על ההיסטוריה של בית שני, על התקופה של אספסיאנוס וטיטוס בנו, קיסרי האימפריה הגדולה של רומי, ועל ההיסטוריה של המזרח.
הנה סיפורו של הגיבור והמפקד היהודי שהיה להיסטוריון רומי ובוגד (עברית):
https://youtu.be/IBf315NOdXM
בחיוך - כשלא מאמינים לו שהוא חי (עברית):
https://youtu.be/oyeFX2JJids
וסרט על חורבן בית המקדש, כפי שתיאר אותו יוספוס פלביוס:
http://youtu.be/GTxDcif-XT4?long=yes
המרד הגדול (First Jewish–Roman War), המרד היהודי נגד האימפריה הרומית, התרחש בשנים 66-73 לספירה. זהו המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל.
וזה אחד האירועים המכריעים בהיסטוריה היהודית, מרד שיוביל לחורבן בית המקדש השני ולשינוי דרמטי בחיי העם היהודי בארץ ישראל ולתפוצות.
שורשי המרד נעוצים במתח המתמשך בין האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לבין השלטון הרומי. הרומאים שלטו באזור מאז שכבש אותו הקיסר פומפיוס (Pompey), בשנת 63 לפני הספירה. פומפיוס עצמו היה נאור, אך היחסים הלכו והחריפו אחריו, במהלך המאה ה-1 לספירה.
את האווירה הלהיטו אז שרשרת של נציבים רומים שגילו חוסר רגישות למסורת היהודית, הטילו מיסים כבדים מטעם הקיסר והחרימו רכוש, פגעו ברגשות דתיים והרבו במעשי שחיתות. מצב זה הוחמר גם בשל תפקידם של אגריפס השני (Agrippa II) והכוהנים הגדולים, שרבים מהיהודים ראו אותם כמשתפי פעולה עם הרומאים.
הניצוץ שהדליק את המרד היה סדרת עימותים בקיסריה ובירושלים, כשהנציב הרומי פלורוס (Florus) מחרים כספים מאוצר בית המקדש בשנת 66 לספירה. התגובה היהודית הייתה עזה והחלטית.
היו אלה הקנאים (Zealots) והסיקריים (Sicarii), הקיצוניים שבין המורדים, שהחלו בפעולות אלימות נגד הרומאים. הסיקריים, שהיו קיצוניים אף יותר מהקנאים, נודעו בשימוש בפגיונות קצרים ("סיקה" בלטינית) לחיסול יריבים פוליטיים. המרד התפשט במהירות כאשר המורדים משתלטים על ארמון המלך, הורגים רבים בכוח הרומי בירושלים ומנצחים את הצבא הרומי שנשלח להשיב את הסדר על כנו.
לא כל היהודים תמכו במרד. החברה היהודית הייתה מפולגת מאוד בשאלת היחס לרומא. האליטות העשירות ורבים מהפרושים (Pharisees), בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי (Yohanan ben Zakkai), התנגדו למרד מחשש לתוצאותיו ההרסניות. הם האמינו שעימות ישיר עם האימפריה הרומית האדירה יסתיים באסון.
אחד המרכזיים שבמתנגדים למרד היה רבי יוחנן בן זכאי שלא רק התנגד למרד אלא גם פעל להציל את היהדות אחרי החורבן שהוא עצמו הזהיר ממנו והוא הקים את הסנהדרין, המרכז התורני ביבנה. אך מנגד, הקבוצות הקיצוניות של הקנאים והסיקריים דחפו למאבק אלים, מתוך אמונה משיחית בגאולה ושחרור מעול רומא.
תגובת רומא למרד הייתה הרסנית. הקיסר נירון (Nero) שלח את המצביא המנוסה אספסיאנוס (Vespasian) לדכא את המרד. אספסיאנוס כבש את הגליל ויהודה, תוך שהוא מבודד את ירושלים. בשנת 69, כשאספסיאנוס מוכרז כקיסר, הוא ממנה את בנו טיטוס (Titus) להמשיך במשימה ובאביב שנת 70 טיטוס מטיל מצור על ירושלים.
המצור על ירושלים היה אכזרי במיוחד. הוסיפו לו מאבקי כוח פנימיים שפרצו בעיר בין פלגים שונים של מורדים. המאבקים הללו גורמים לאובדן של מזון רב ופוגעים אנושות ביכולת להתנגד לרומאים. רעב כבד פקד את העיר הנצורה ובחודש אב, שנת 70 לספירה, הורס טיטוס את ירושלים והצבא הרומאי פורץ לבית המקדש ומצית אותו.
חורבן המקדש היה אסון לאומי ודתי עצום, שמשמעותו מורגשת עד היום.
אך המרד לא הסתיים בנפילת ירושלים. מבצרים כמו מצדה (Masada), מכוור (Machaerus) והרודיון (Herodium) ממשיכים להחזיק מעמד. מצדה, נשלטת על ידי הסִיקָרִיִים בהנהגת אלעזר בן יאיר (Eleazar ben Yair). היא החזיקה מעמד עד שנת 73 או 74. על פי התיאור של יוספוס פלאביוס, לשעבר יוסף בן מתתיהו (Josephus), מגיני מצדה האחרונים בוחרים להתאבד על פני הכניעה לרומאים.
תוצאות המרד היו הרות אסון לחברה היהודית. חורבן המקדש שינה את פני היהדות, שעברה ממרכזיות הפולחן לדגש על לימוד התורה והתפילה. יהודה הופכת לפרובינציה רומית ישירה, רבים מוגלים לרומי כעבדים ובשל ההרס והאבדות הרבות המצב הדמוגרפי והכלכלי בארץ ישראל משתנה דרמטית.
הרומאים מטילים מס מיוחד, "מס היהודים" (Fiscus Judaicus), על כל היהודים באימפריה הרומית, לא רק על תושבי יהודה.
על אף התבוסה הצבאית, לא הובסו הזהות היהודית והתקווה לעצמאות. אדרבא, הם יובילו למרידות נוספות בעתיד, כמו מרד התפוצות (115-117) ומרד בר כוכבא (132-135).
להבנת צדדים שונים של המרד ראו תגית "המרד הגדול".
הנה סיפורו של המרד הגדול והתבוסה האיומה (עברית):
https://youtu.be/S-VcBkUzC2M?t=13s
מצגת וידאו של המרד והחורבן (עברית):
https://youtu.be/CZK7nnSF7g0
חורבן בית שני (עברית):
http://youtu.be/Sbbv_WleRyo
הגליית היהודים ותבליט משער טיטוס של תהלוכת הניצחון הרומית הנושאים את מנורת בית המקדש:
https://youtu.be/2Pz_p8Tf24g
והיהודים צוחקים על אבטלה אחרי החורבן (עברית):
https://youtu.be/Ng1LDt7WR_s
שלטון רומא, מרד וחורבן (עברית):
https://youtu.be/4_uma1wEIxk?long=yes
וסרט תיעודי המציג שלב אחרי שלב במרד ובחורבן שבא בעקבותיו (עברית):
https://youtu.be/0pdaZy3amCY?long=yes
