בעולם הפופ, אם כותבים עליך שיר, את כנראה אישה מיוחדת. כמובן שגם ההיפך הוא נכון וגברים מעטים עוד פחות זוכים לשיר שנכתב ממש עליהם. אבל פטי בויד (Pattie Boyd), דוגמנית בריטית חמודה, היא דוגמה למה שנקרא באמנות "מוזה". לא יאומן, אבל על בויד נכתבו 3 שירים אלמותיים ולהיטי ענק של שניים מהגדולים במוסיקאים של המאה ה-20.

פטי בויד הסתובבה בלונדון בתקופה שבה הביטלס הפכו לדבר הכי חם בממלכה. הדוגמנית המצודדת לכדה את עינו של ג'ורג' האריסון כשהשתתפה באחד מסרטיהם. התפקיד שלה, אגב, כלל בדיוק מילה אחת...

די מהר זכתה פטי היפה בהצעת נישואין מהגיטריסט של הלהקה הכי חמה בעולם והפכה לפטי האריסון. ג'ורג' המאוהב כתב לה את מה שיהפוך לאחד השירים המצליחים בהיסטוריה של הפופ - "Something". הוא דיבר בו על ה"משהו בדרך שהיא נעה, מושך אותי כאילו אין אהבה אחרת".

אבל במשך השנים שיבואו יזניח ג'ורג' העסוק יותר ויותר את אהובתו. בעת שהוא נסע בעולם להקלטות, הופעות ומסעות רוחניים בעקבות המהרישי והמוסיקאים של הודו, נשארה פטי בבית. בשלב מסוים התאהב בה חברו הטוב של בעלה, גיטריסט-העל הבריטי אריק קלפטון.

אחרי חיזורים שנמשכו כמה שנים, בידיעת ג'ורג' בעלה, החליטה פטי להינשא לקלפטון והפכה לאשתו. ענק הגיטרה שהפך לזמר מצליח כתב לה עוד קודם את אחד מלהיטיו הגדולים "Layla". זה היה שיר אהבה מלא תסכול. הוא דיבר על כך שהיא מורידה אותו על ברכיו. שנים אחרי נישואיהם ואחרי שממשו את אהבתם, זכתה פטי לשיר האהבה השלישי שהוקדש לה. קלפטון, מי שהיה ילד ללא לאהבת אם, תאר בשיר " נפלאה הלילה" כמה היא מדהימה, בדרך שבה היא מבינה אותו, מטפלת בו ובכלל נראית כל כך טוב...

כך הייתה היפהפיה הבלונדינית למוזה הבלתי נתפסת של שניים מגאוני הרוק הגדולים ולמי שהשירים שנכתבו לה הפכו כבר להמנונים שאצטדיונים שלמים שרים.


הנה סיפורה של פטי בויד ואהבותיה שנבטו לשירים מיתולוגיים:

https://youtu.be/X-J1c9qQYhU


"משהו" של ג'ורג' האריסון שהוקדש לרעייתו פטי האריסון:

https://youtu.be/UelDrZ1aFeY?si=rNuqry7jsJkwGhuL


"לילה" של אריק קלפטון, שהוקדש בסתר לפטי האריסון, אשתו של חברו הטוב ביותר:

https://youtu.be/pKwQlm-wldA


השיר "נהדרת הלילה" שהקדיש לה קלפטון בהיותו בעלה:

https://youtu.be/vUSzL2leaFM


וסרט תיעודי קצר על שני מוסיקאי הענק שהתאהבו במוזה היפה שלהם:

https://youtu.be/pW9gU8ud17Y?long=yes

מוכשרת, מבריקה וגאונה, בשנת 1912 פגשה מרגֶריטה צרפתי (Margherita Sarfatti), בת למשפחה יהודית אריסטוקרטית מוונציה, את מי שיהיה לימים הדוצ'ה, השליט האיטלקי העליון ולמעשה הדיקטטור של איטליה - בניטו מוסוליני.

זה היה במילאנו ומוסוליני הוא בן 29 ועורך את עיתון המפלגה הסוציאליסטית. היא הייתה מבקרת האמנות היפה שהבינה מיד שלבחור שלפניה יש עתיד והתחברה אליו. גם הוא מצדו נעזר באישה המוכשרת שהיא, כדי להתקדם.

במהלך 20 השנים הבאות היא תהיה לזוגתו. מרגריטה צרפתי תסייע לו לתכנן את הפאשיזם, תתרום לו ידע רב, לא מעט כסף ותסייע לו לצעוד לרומא ולתפוס את השלטון במדינה.

משהפך בניטו לשליט הבלעדי של איטליה, הייתה צרפתי זוגתו למארחת מצטיינת. בסלון התרבותי שבביתם התארחו האמנים והסופרים הגדולים של איטליה באותם זמנים. היו גם פוליטיקאים, קציני צבא ואינספור דיפלומטים זרים.

כזוגתו של הרודן האיטלקי, צרפתי הפכה ליועצת הסתרים, לכותבת המאמרים והנאומים שלו ולשגרירת תרבות לא-רשמית, שכתבה את תולדות חייו בספר שזכה לעשרות תרגומים והאדיר את שמו בעולם כולו.

היא הייתה אינטליגנטית, חכמה, יפה ונערצת. בדיוק מה שדיקטטור צריך כדי שהעולם יעריך אותו.

אך בסוף שנות ה-30 הסתיים הכל. עם החלת חוקי הגזע באיטליה, בשנת 1938 ולפי ההיסטוריונים לדרישת היטלר, מנושלת צרפתי היהודיה מכל תפקידיה הרשמיים.

היא מחליטה להימלט לארגנטינה והדיקטטור, שכה אהב אותה, מוסוליני, לא עושה דבר כדי למנוע ממנה ולהגן עליה. הוא מכיר נשים אחרות וכשזמן מה אחר כך הוא נתפס על ידי משחררי איטליה, נתלה הדוצ'ה האיטלקי עם חברתו האחרונה.

כמה שנים אחר כך תשוב מרגריטה צרפתי לאיטליה. במשך השנים יתפרסמו חלק מ-1,200 המכתבים שהדיקטטור הפשיסטי כתב לה בחייו.


על תערוכה שהוקדשה לעולמה האמנותי של מרגריטה צרפתי, "אמנות, איטליה ופוליטיקה":

https://youtu.be/2BV3EUR63LQ


וסרט תיעודי על מרגריטה:

https://youtu.be/Ok0TXH4SHN8?long=yes

לאונרד כהן כתב את השיר למי שהייתה אהובתו וההשראה לאחד משיריו הקלאסיים, הלהיט הענק, כמעט הראשון שלו, "So Marianne Long".

"היי שלום מריאן" (So long Marianne) נכתב למריאן איהלן יֶנסֶן, אישה נורבגית, שבשנות ה-60 המוקדמות הייתה בת זוגו של כהן.

את מריאן, שעתידה לככב בלהיט הידוע מאלבומו הראשון, ואולי הגדול ביותר של לאונרד, הוא פוגש ב-1960. זה קורה כשהוא מגיע לאי היווני הידרה. מריאן כבר חיה עם בנה באי, לאחר שהסופר הנורבגי אקסל ג'נסן, בעלה של מריאן, נוטש אותה ואת בנם הקטן באי.

לאונרד, מריאן והבן עוברים לחיות יחד ופוצחים במערכת יחסים עוצמתית, שנמשכה כמעט לאורך כל העשור ויוצאת מהאי הידרה, גם אל ניו יורק ומונטריאול. סיפור האהבה הזה מסתבר כמורכב למדי, אך משמעותי עבור כהן, במיוחד כשהוא בתקופה בה הוא עדיין רק משורר ולא מוסיקאי. יצירתו העתידית תושפע רבות מהתקופה הזו.

את השיר "היי שלום מריאן" נכתב ככל הנראה בסביבות שנת 1967, כאשר מערכת היחסים בין השניים החלה להתפרק. משתקפת בו כבר הפרידה המקרבת והרגשות המעורבים שלו בעניין סיום הקשר.

"So Marianne Long" עצמו הוא שיר פרידה רגשי ועמוק ובו תיאור של סוף מערכת היחסים בין השניים. לאורכו מעלה כהן זיכרונות מהזמן שלהם יחד ומדגים את המשמעות הרגשית שיש בעיניו לקשר ביניהם. המוטיב החוזר בו בפזמון הוא שהגיע הזמן לצחוק ולבכות ולצחוק על הכל.

השיר מעביר לכל אורכו תחושת עצב על סיום הקשר והאובדן, אך ניכר בכהן שהוא עדיין נמשך אליה ומדגיש את ההשפעה העמוקה של מריאן עליו וכיצד נגעה בו בעדינות ובעומק.

עוד ניכרת בשיר הכרת תודה מצדו של האייקון לעתיד, על האהבה שהייתה ביניהם. בשיר נשזרים רמזים למורכבות שבסיום הקשר הרומנטי בין השניים, נמהלים בו ביחד כאב, אהבה, זיכרונות והכרת תודה.

מריאן אחראית והייתה השראה לעוד שירים של לאונרד כהן, כולל שיר מופלא נוסף "Bird on a Wire". אבל "So Marianne Long" הוא יצירה אישית ורגשית במיוחד, שפותחת חלון של ממש לקשר העוצמתי והמרגש שנוצר בין לנרד כהן למריאן ואת ההשפעה שתהיה לו על חייו ויצירתו של הגאון היהודי מקנדה.

אגב, למרות הפרידה, לאונרד ומריאן די נשארו במשך השנים בקשר. בשנת 2016, כשנודע לו שמריאן גוססת, שלח לה לאונרד מכתב מלא ברגש, עם אהבתו והערכתו אליה, הוכחה ברורה לעומק ולמשמעות שהיו בעיניו גלומים בקשר שביניהם. כשנודע לו שהלכה לעולמה, הוא כתב לה בפוסט בפייסבוק: "דעי שאני כה קרוב מאחוריך. אם תשלחי את ידך, תוכלי להגיע אלי. היי שלום חברה ותיקה. אהבה אינסופית וניפגש לאורך הדרך".


השיר מאלבום הבכורה עם תמונות השניים מהתקופה של האי הידרה:

https://youtu.be/aLOnQmmmlkw


הופעה חיה בשנות ה-70:

https://youtu.be/-ACgCmBubb4


ביצוע מאוחר בתמונות:

https://youtu.be/lthdAiDOJAM


והופעה חיה לקראת סוף חייו:

https://youtu.be/DgEiDc1aXr0

תולדות זכויות האדם מתחילים ברעיון "זכויות האדם", שנולד בהגות הליברלית וההומניסטית.

אבל שורשיו הרבה יותר קדומים. זה מתחיל לפני 2,500 שנה, כשכורש מלך פרס הראשון מצהיר בשנת 539 לפנה"ס ומבטיח לאזרחיו חופש ושיוויון. זו הצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה והיא מופיעה על הצהרת כורש, גליל חימר ששרד עד ימינו.

בשנת 1215 כפו על המלך האנגלי את ה"מגנא קרטא", הצהרת זכויות אדם שלראשונה הפכה את המלך לכפוף לחוק.

אחרי המהפכה הצרפתית מצהירה צרפת ב-1789 על זכויות האדם והאזרחים בצרפת וקבעה שכל האזרחים בצרפת שווים בפני החוק.

את המושג עצמו טבע הפילוסוף ג'ון לוק, שעסק ב"אדם הטבעי", מי שקדם ל"אדם החברתי". לוק גרס שלכל אדם "זכויות טבעיות" שבטבע, עוד בטרם הוא השתלב בחברה, הוא יכול להגן עליהן. כשהוא חלק מהחברה האנושית, אין לחברה זכות, לפי לוק, לפגוע בזכויות הללו.

את הביסוס הראשוני והעיקרי לזכויות האדם יצרו המהפכנים במהפכה האמריקאית. שם אימץ ב-1776 המדינאי האמריקאי ולימים הנשיא תומאס ג'פרסון, את מושג הזכויות, כמו עוד רעיונות של ג'ון לוק, שהכניס להצהרת העצמאות של ארצות הברית ולעשרת התיקונים הראשונים לחוקה האמריקאית, כ"מגילת הזכויות".

בהצהרה נכתב אז ש"מקובלות עלינו אמיתות אלו המוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאין לשלול מהם, בתוכן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".

כמה שנים אחר כך, בהכרזת זכויות האדם והאזרח, שנתקבלה באספה הלאומית בפריז אימצו גם הצרפתים את הרעיון וכתבו ש"מטרתה של כל התאגדות מדינית היא השמירה על הזכויות הטבעיות של האדם, שאינן ניתנות לביטול... החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי".

בתום מלחמת העולם השנייה, הלכו והתבררו ממדי ההרג, שהגיע ל-70 מיליון איש, כמו גם ההרס של ערים רבות ברחבי אירופה ואסיה.

באפריל 1945 נפגשו בסן-פרנסיסקו נציגי 50 מדינות, בכדי להקים את האו"ם, גוף בינלאומי שיקדם את השלום וימנע מלחמות עתידיות. הם ניסחו זאת בפתיח של מגילת ארגון האו"ם החדש, האומות המאוחדות, במילים: "אנו אנשי האו"ם נחושים להציל את הדורות הבאים מפגעי המלחמה שפעמיים בחיינו הביאו לאנושות צער שקשה לתאר".

בשנת 1948 הייתה זו יושבת הראש של הנציבות החדשה לזכויות האדם של האו"ם, אלמנתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט ובעצמה לוחמת למען זכויות האדם, אלינור רוזוולט. כנציגת ארצות-הברית באו"ם היא הובילה לניסוח של ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם. הייתה זו מעין מגנה כרטא בינלאומית שיועדה לכל המין האנושי. לצד המושג "זכויות האדם" אימצה בה עצרת האו"ם את העיקרון ההומניסטי, שלכל אדם, באשר הוא אדם, יש 30 זכויות שכל בן תרבות יסכים עליהן.

לראשונה בהיסטוריה, קיבצו אז וארגנו חברי הנציבות מסמך שבו התחייבו המדינות החברות באומות המאוחדות לעבוד יחד ולקדם את 30 סעיפי זכויות האדם. בזכות מסמך זה הפכו רבות מהזכויות הללו לחלק מחוקי היסוד של המדינות הדמוקרטיות בעולם.


הנה קיצור תולדות זכויות האדם:

https://youtu.be/88GlNlyy-l4


הצהרת זכויות האדם אחרי מלחמת העולם השנייה:

https://youtu.be/ew993Wdc0zo


וסרטון מדהים על תולדות ורעיונות זכויות האדם (מתורגם):

https://youtu.be/1enq3SeuTLc?long=yes

לא רבות הנשים הידועות בתולדות האמנות שהעמידו את עצמן ואת המראה האמיתי שלהן במרכז אמנותן. דווקא על רקע זה בולטת אחת האמניות העצמאיות, הדרמטיות והמעניינות בהיסטוריה, הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (Frida Kahlo).

את פרידה קאלו, האמנית אישה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, רואות הפמיניסטיות כסמל לנשיות חזקה ובלתי מתפשרת. העם המקסיקני רואים בה יוצרת לאומית וחלק בלתי נפרד מהפריחה של מקסיקו החדשה של העת המודרנית. עולם האמנות רואה בה את אחד הקולות המעניינים והייחודיים במאה ה-20 ולא רק בין הנשים.

פרידה החלה לצייר בילדותה. היא הייתה בת לצלם יהודי-גרמני ואיש יצירתי מאוד ולאם מקסיקנית קתולית ושמרנית. בילדותה קאלו התגברה על מחלת הפוליו ובהמשך חייה היא עתידה לסבול ממחלות נוספות ומפציעה קשה בתאונת דרכים.

דווקא מתוך הכאבים, על רגלה הקטועה ועל אינסוף הניתוחים שעברה, היא צמחה ועלתה כדמות מעוררת השראה. כך או כך, לחודשים הארוכים שבהם רותקה למיטתה בבית החולים בתחילת הדרך, היא חבה לא מעט, שכן אז היא החלה לצייר.

קאלו אמרה פעם שתאונה נוספת בחייה הייתה תאונה אחרת - הנישואין שלה לצייר המפורסם דייגו ריברה, בעל מתעמר ובוגדני שהיה למקור לצרותיה ולחייה הלא-פשוטים בלאו הכי, אבל היה מושא אהבתה לאורך כל חייה.

קאלו וריברה היו נשמות תאומות, שבצד הסבל הרב שגרמו זה לזו, אהבו בטירוף וחיו זה את חייו של זה. היא מתה בגיל 47 והוא מת 3 שנים אחריה. היא הורישה לו את כל ציוריה, כדי שהדיוקנאות שלה ילוו אותו גם אחרי מותה. כיום הם תלויים במוזיאונים החשובים בעולם.

ולמה היא כל כך חשובה וציוריה כה משמעותיים? - קאלו הייתה דעתנית ואפילו מרדנית. היא לא התביישה בדבר והציבה בציוריה את דמותה, את חייה ואת דעתה עליהם. היא עשתה זאת באופן דרמטי ובכנות מכאיבה במיוחד.

עבודותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה - עם חתימת שפם עדינה, בגבות עבות ומחוברות. דיוקנאותיה המצוירים של קאלו ודאי לא היו הופכים אותה למתמודדת בתחרות יופי בת ימינו. אך כמו להתריס ולהציג את עצמה מוזרה, שונה מהמודל הנשי המוכתב על ידי גברים, הציירת הזו נהגה לצייר דווקא את עצמה דווקא כך. מעולם לא ניסתה להתייפות ולהתאים את עצמה למודל יופי אחר. היא אהבה את עצמה בדיוק כמו שהיא הייתה. יפהפייה, גם בעיניה שלה וגם בעיני רבים אחרים.

הדיוקנאות הללו צוירו בתקופה שבה פרחה המהפכה המקסיקנית. זו הייתה תקופת מרד והתלהבות במקסיקו, שבה התקוממו האזרחים, כנגד הרודן שלהם פורפיריו דיאז. האמנית הסוערת שהלכה והתאהבה בקומוניזם, התאימה לעידן המרגש במולדתה ולרוחו של העולם החדש שהבטיח אז הסוציאליזם.

מתוך הרנסנס התרבותי והחברתי שמסביב, היא צמחה כאמנית עצמאית ובעלת עמדה חברתית, סמל נשי למקסיקו הצומחת מתוך החושך המנצל שהייתה שרויה בו בעבר.

ציוריה, הסוריאליסטיים משהו, הכילו את הניגוד שבין יופי אקזוטי של אישה מלאת חיים ומשמעות, השוכנת בתוך גוף מרוסק ופגום. בציורים היא הקיפה את עצמה בבעלי חיים, פרחים וצמחים, כבולעת את כל הטבע והעולם אל תוך האמנות שלה. בציורים היא הייתה כמלכה חופשית, טבעית ולא מוגבלת בדבר.

בגיל 47 מתה פרידה קאלו ב"בית הכחול", ביתה המפורסם. את הבית המפורסם שלה בנה אביה במקסיקו סיטי. בבית הזה חיה כל חייה וכיום נמצא בו מוזיאון שמנציח את חייה ואמנותה.

כך הפכה, מאז מותה, מי שבילתה חלק גדול מחייה במיטה וסבלה מכאבים עזים, לאחת מהציירים והאמנים המפורסמים בהיסטוריה ולאייקון עולמי באמנותהמאה ה-20.


הנה חייה של פרידה קאל (מתורגם):

https://youtu.be/B9XYtPqWLB4


היא עצמה - בחייה:

https://youtu.be/ou0EOcpdJm4


הדיוקנאות העצמיים המפורסמים שלה כפי שהם משובצים בתולדות חייה:

https://youtu.be/h4_rZEXPGjw


קאלו עם בעלה, הצייר דייגו ריברה:

https://youtu.be/Wq0Ul3_eme4


מוזיאון פרידה קאלו בבית הכחול - ביתה:

https://youtu.be/DaZjXZhg_OA


סיפור חייה לילדים:

https://youtu.be/9FdX90UZxqk


דמותה המרתקת שימשה השראה להצגות, מחול וסרטים נפלאים, כאן ב"הבימה":

https://youtu.be/kIqAmwsgOKs


תכנית "בקריאה ראשונה" על היומנים של פרידה קאלו שיצאו בעברית ועל חייה (עברית):

https://youtu.be/dVXMO_ktzJ4?long=yes


והסבר מעמיק עליה ועל יצירתה "שתי פרידות":

https://youtu.be/rxKR2cHmlPY?long=yes

מרי ליקי היתה ארכיאולוגית בריטית, בת למשפחת ארכיאולוגים ואנתרופולוגית. היא החלה להתעניין בפרה-היסטוריה עוד בילדותה, כשגרה עם משפחתה בדרום צרפת ובכפר הצרפתי קבררט, שבו אהבה לסייר במערות פש מרל, שיש בהן ציורי קיר פרה-היסטוריים של חיות.

בבגרותה היא פגשה את הארכיאולוג לואיס ליקי. לאחר גירושיו, הם התחתנו והחלו לעבוד יחד בחפירות רבות. בשנת 1959 מרי ליקי גילתה מאובן שהקנה לה תהילת עולם: לסת של אדם קדמון מסוג אוסטרלופיתקוס בויסיי.

מכאן תהפוך החוקרת חסרת ההשכלה האקדמית בתחום, לאחת החוקרות החשובות בארכיאולוגיה הפרהיסטורית. בעוד בעלה, החוקר המוסמך והמעוטר, מנהל חיים קלילים, של רדיפת נשים ומחקר גם יחד, מחקר מעט פזיז ופחות אחראי משלה, היא מתמסרת למדע והופכת לחוקרת טובה, זהירה וקפדנית ממנו. נראה שאוטודידקטיות היא לא בהכרח מגרעת ושלימודים אקדמיים אינם מבטיחים אופי או רצינות דווקא...

בכל מקרה, ב-1976 היא גילתה עקבות רבות של בעלי חיים שהתאבנו באפר של הר געש, מה שמהווה עוד פריצת דרך. היא מתיישבת שם עם צוות שלם של חוקרים תחתיה, למחקר ארוך וחשוב, שגם בו הצליחה לאתר ממצאים חשובים.

אבל התגלית הגדולה ביותר שלה היתה ב-1978: טביעות רגליים שהשאירו הומנידים מסוג אוסטרלופיתקוס אפרנסיס, הולכים על שתיים.

אף שמעולם לא השלימה את התואר האקדמי, הצליחה ליקי להיות מדענית מובילה בעולם בתחומה, גם אחרי מות בעלה. היא זכתה בתארים ופרסים אין-ספור ונחשבת כיום חשובה ופורצת דרך ממנו וממרבית החוקרים בתחומה.


הנה סרט אנימציה על חייה ותגליותיה של מרי ליקי:

https://youtu.be/IEZh-gZgvrY


ניסיון להכחיש את התגליות של מרי ליקי, מסיבות דתיות (מתורגם):

http://youtu.be/4D0lfenJJd0


והעקבות שגילתה מרי ליקי בטנזניה:

http://youtu.be/FxstM6lQmaA

המקרה של הפסלת קאמי קלודל (Camille Claudel) הוא ללא ספק מהעצובים בהיסטוריה של האמנות. קלודל, נערה כפרית שהתגלתה בגיל צעיר מאד כעילוי בפיסול, התקבלה ללימודי אמנות ולמדה באחד המוסדות המכובדים בצרפת. שם היא הכירה את אוגוסט רודן, האלוהים של הפסלים הצרפתיים באותה תקופה ומגדולי הפיסול בכלל. היא הפכה לאהובתו ובמקביל הייתה לפסלת מוכשרת בזכות עצמה.

פסלת מוכשרת? - בגיל 18 נחשבה קלודל ללא פחות מגאונה. היא פעלה בתחום שהיה עד אז נחלתם של גברים בלבד והפגינה רמה כה גבוהה שלא מעט חשדו שעבודותיה הן העתקות של רודן עצמו. אך האמת כנראה מעט שונה. הפסלים שיצרה הציגו יכולות גבוהות מאד של תיאור אנושי, שהיו דומים ברמתם רק למאסטר והמאהב שלה. אמרו שהיא למדה ממנו המון, אך יש רבים שסבורים שבמקביל הוא למד ממנה לא פחות, אולי אף יותר משלמדה ממנו. הוא נעזר בה כשוליה שלו, פיסל המון פסלים בדמותה ואף אימץ מפסליה שלה, חתם עליהם בעצמו והציגם כיצירותיו. לא פחות.

במקביל להצלחתה האמנותית המרשימה, היא חיה בזוגיות עם אחד הגברים הנערצים בפאריס של סוף המאה ותחילת המאה ה-20. רודן הכרזימטי והנערץ אהב אותה והיא אהבה אותו, אהבה מטורפת ומלאה יופי. היא כמעט ושכחה שבבית מחכה לו רעייתו האוהבת לא פחות. אך לאחר 15 שנים של אהבה גדולה לרודן הנשוי, הוא שב לאשתו וקלודל ננטשה על ידו. בודדה, עניה ומתוסכלת, היא הלכה ושקעה למרה שחורה ואיבדה את צלילות דעתה.

היא מצאה את עצמה בודדה ודחויה על ידי משפחתה, שראתה בושה בבת המוכשרת, שלא הקימה משפחה ובילתה את מיטב שנותיה עם גבר נשוי. מצבה הנפשי של מי שיכולה הייתה להפוך לאחת מגדולי האמנות בכל הזמנים הלך והדרדר. היא ניתצה רבים מפסליה המעולים ובהדרגה איבדה את שפיותה. בשלב מסוים לא נותרה לבני משפחתה ברירה והם חתמו על אשפוזה בבית חולים לחולי נפש. היא שהתה בו למשך עשרות שנים, עד יום מותה.

עם הזמן תלך ותישכח הפסלת הצרפתיה שהשתגעה מאהבה. יחלפו שנים ארוכות עד שתתגלה ותוכר גאוניותה של קאמי קלודל, הרבה אחרי מותה. בהדרגה הושב לה כבודה האבוד.

פסליה של קלודל מוצבים היום במוזיאונים החשובים בצרפת. ביניהם, למרבה האירוניה, חלקם מוצגים במוזיאון רודן, שהאמן עצמו הציב בו את פסליו, לאחר שתרם אותם למדינתו.

אז זהו סיפורה של אחת מהפסלות והאמניות הגדולות בהיסטוריה, שנפלה קורבן למקרה מצער של אהבה, אכזבה, שיגעון ומוות.


הנה מצגת וידאו של חייה ועבודותיה של קמיל קלודל:

http://youtu.be/yqgbu02jdp0


סיפורו של פסל שלה לדוגמה והקשרים בינה לבין רודן:

https://youtu.be/szEoLQMotHw


קדימון של סרט מ-1988 שהוקדש לקאמי קלודל:

https://youtu.be/TCkCl3E_5I8


קליפ עם קטעים מהסרט, שמראים את תסכולה של קלודל אל מול רודן:

https://youtu.be/0KdpaQVkGjQ


ואוגוסט רודן בסרטון מ-1915, שנתיים לפני מותו:

http://youtu.be/OcGTqxsIUjM

מה אם נאמר לכם שאחד המדענים הטובים בהיסטוריה היה בכלל אישה? ואם נוסיף שהאישה הזו זכתה בפרס נובל ולא פעם אחת אלא פעמיים? - הופה, בנות... מתחילות להאמין בעצמנו? אז יאללה ללמוד!

קראו לה מארי קירי. עם בעלה, פייר קירי (Pierre and Marie Curie), גילו השניים ב-1898 את הרדיום (Radium), שנקרא בעברית "אורית". מדובר ביסוד כימי רדיואקטיבי, שהקרינה הרדיואקטיבית שלו היא פי מיליון מזו שפולט האורניום.

השניים גילו את הרדיום בעפרת אורניום, שממנה הפיקו את כל האורניום ואז גילו שהיא עדיין רדיואקטיבית. מכך הסיקו השניים שבעופרת האורניום עדיין יש יסוד רדיואקטיבי נוסף. זה היה הרדיום ואגב,עימו גילו בעופרה הזו עוד יסוד, שלו קראו פולוניום.

השניים זכו בפרס נובל ביחד. אחרי מותו של פייר בתאונת דרכים המשיכה מארי במחקר וזכתה בפרס נובל נוסף. בהמשך היא מתה בשל הקרינה הרבה שאליה נחשפה במעבדה. עד היום, אגב, יש קושי וחשש מקריאה של יומני המחקר המדעי המסקרנים שלה, בשל הרדיואקטיביות המסוכנת שבהם.

פיתוחים מדעיים רבים שנולדו עם השנים הושפעו מגילוי הרדיום והרדיו-אקטיביות של הזוג קירי. ניתן לומר שללא הגילויים של השניים, לא היו באות המון המצאות רפואיות. מנגד, יתכן שגם הפצצה הגרעינית לא הייתה באה לעולם, כך שלא כל מה שנולד כתוצאה מתגליות והמצאות שלהם היה אולי כל כך מוצלח.


הנה סיפורה של האישה היחידה שזכתה בשני פרסי נובל (מתורגם):

https://youtu.be/w6JFRi0Qm_s


פייר ומארי קירי והעבודה שהמשיכה לאחר מותו:

https://youtu.be/ZEV4KJBJvEg


על מארי קירי וגילוי הרדיום:

http://youtu.be/3KmJsKuJws4


והבה נכיר אותה, עם מעט הומור חינוכי (עברית):

https://youtu.be/VAxoXbC3H0A?long=yes

יש מחלות טובות? ומחלת סרטן טובה? כנראה שרובנו נאמר שלא, אבל אם מסתכלים על האנושות כולה יתכן שהייתה אחת כזו לפחות.

קראו לה הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks) והמדענים הכירו אותה בתור HeLa. האישה האלמונית הזו היא מקרה מרתק של מחלה סרטנית שהפכה לברכה למדע הרפואה ושל אישה שבמותה היא נתנה חיים למיליוני בני אדם.

אבל הכל מתחיל במוות עצוב של אישה אפרו-אמריקאית שבשנות ה-50 חלתה בסרטן צוואר הרחם. במהלך הטיפולים נלקחו שתי דגימות מצוואר הרחם שלה, רקמה אחת בריאה והשנייה סרטנית. הדגימות, שנלקחו ללא רשותה וידיעתה והועברו לג'ורג' אוטו גיי (Otto Gey), רופא וחוקר סרטן שעבד במעבדה באותו בית חולים.

די מהר גיי הבחין שהתאים מהרקמה הסרטנית של הנרייטה גם משתכפלים בקצב מטורף וגם מצליחים לשרוד זמן רב במבחנה. זה היה נדיר, בהשוואה לתאים שגודלו עד אז בתנאי מעבדה ושרדו רק ימים ספורים, מה שלא אפשר מספיק זמן לביצוע של הבדיקות המדעיות הנדרשות על אותו מדגם של תאים.

במילים פשוטות, גיי הבין שנפלו לידיו תאים שמתחלקים במבחנה שוב ושוב ומבלי למות. הוא האמין שניתן להגדירם, לפחות מבחינה פונקציונלית, או שימושית, כ"תאים בני אלמוות".

וכך, לאחר מותה של לאקס ב-1951 החל המדען בר-המזל להפיץ בין עמיתיו המדענים עוד ועוד תאים ששוכפלו מאותן רקמות ושימשו כל כך טוב לצרכי המחקר הרפואי-מדעי.

תאי לאקס, הידועים בתור HeLa, הפכו מאז לכלי מחקר יקרי ערך ולמושג מדעי של ממש. מאותם ימים שתורבתו במעבדתו של אוטו גיי, הם לא מפסיקים לשמש במחקרים מדעיים רבים ומסייעים לריפוי וחיסון בשלל תחומי רפואה.

דוגמאות? - פיתוח חיסון למחלת הפוליו, טיפולים כימותרפיים, טיפולים נגד איידס, מיפוי גנים, הפריה חוץ גופית ועוד - קשה לתאר או להגזים בהשפעה העצומה של התאים הללו, של HeLa, על עולם הרפואה.

מצער לדעת שסיפורה של הנרייטה לווה גם בלא מעט ניצול וחוסר צדק. משפחתה גילתה על השימוש בתאיה רק עשרים שנה לאחר מותה. הגילוי היה מזעזע עבורם ולא מפני שלא שמחו על התרופות והטיפולים שנולדו מהם. העניין היה שהמשפחה מעולם לא קיבלה פיצוי או אפילו הכרה להנרייטה המנוחה, על תרומתה למדע. בני המשפחה חיו בעוני ולמרבה האירוניה התקשו לרכוש תרופות שפותחו באמצעות תאי אימם.

הרי תאי HeLa היו כלי מחקר רב עוצמה, וסייעו בפיתוח מגוון רחב של תרופות וטכנולוגיות רפואיות שהצילו המונים. חיסון הפוליו, למשל, הציל מיליוני ילדים משיתוק. טיפולים כימותרפיים סייעו לטיפול בסרטן ולהחלמה של מיליונים, קוקטייל התרופות כנגד מחלת האיידס מנע מרבים מוות וסבל רב וכדומה. והיו גם מיפוי הגנים לפיתוח טיפולים גנטיים, ההפריה החוץ-גופית ואפילו החיסון נגד נגיף הפפילומה, שהקטין ב-70% את מחלת סרטן צוואר הרחם - אותה מחלה שממנה הנרייטה עצמה הלכה לעולמה.

רבים מדברים על כך שהמקרה של הנרייטה לאקס הוא חלק מעניין ארוך שנים של שימוש בגופם של אפרו-אמריקאים ללא הסכמתם למחקר רפואי ומדע. זה מתרחש מאז ימי העבדות, כולל מחקר העגבת הידוע לשמצה בטסקיגי - זה היה חלק מתרבות שלא ממש כיבדה את היותם של השחורים בני אנוש.

למרות המחלוקת האתית סביב קצירת התאים של לאקס, מדענים ממשיכים להשתמש בקו התאים HeLa בכל העולם. עד היום ממשיכים התאים הללו לחיות ולהתרבות במעבדות בכל פינות העולם.

הערכות מצביעות על כך שייתכן שגודל במעבדה יותר מ-20 טון של תאים אלה מאז שנות ה-50, והם היו מעורבים ביותר מ-90 אלף מחקרים!

בארצות הברית, ארץ הולדתה של לאקס, היא מעולם לא זכתה לכבוד. במדינות אחרות, לעומת זאת, היא כן זכתה לשבח. לרגל 70 שנה למותה בשנת 2021, הנרייטה לאקס הונצחה בפסל שניצב בבית המלוכה ברויאל פורט בבריסטול, אנגליה.

סיפורה של הנרייטה לאקס העלה שאלות אתיות חשובות בנוגע לזכויות חולים ושימוש ברקמות למטרות מחקר. לא מעט בזכותה, קיימת כיום מודעות גבוהה מבעבר לחשיבות של קבלת ההסכמה לשימוש כזה ונתינת כבוד לזכויות החולים. סיפורה של הנרייטה משמש בהחלט כתזכורת חשובה לצורך בהגנה על זכויות אלה.

בסמוך לבית הקברות בו היא נטמנה, ניצב כיום שלט לזכרה של לאקס. במותה הצילה האישה הפשוטה, שלא ידעה דבר על כך, המון חיים.


הנה סיפור התאים של הנרייטה (מתורגם):

https://youtu.be/22lGbAVWhro


סיפורה של לקס באנגלית

https://youtu.be/T3kR2dMCfOM


על הנרייטה לקס:

https://youtu.be/Paoc-szujKs


וההקשר הרחב של תרומתה בלא ידיעתה למדע ולרפואה (מתורגם):

https://youtu.be/JQVmkDUkZT4?long=yes