שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מיהו הליוס אל השמש היווני?
הליוס (Helios), אל השמש במיתולוגיה היוונית, הוא דמות מורכבת שמעסיקה את הדמיון מאז העת העתיקה. הוא האל המזוהה עם השמש ומהווה את האנשתה, מקור האור והחום בעולם.
בניגוד למה שאולי נדמה, הליוס לא היה טיטאן, אלא בנו של הטיטאן היפריון (Hyperion) והטיטאנית תאה (Theia), אחיהן של אאוס (Eos), אלת השחר וסלנה (Selene), אלת הירח.
היוונים הקדמונים האמינו שהליוס נוסע מדי יום בשמיים במרכבת זהב מפוארת הרתומה לארבעה סוסים: פרואיס (Pyrois), אאוס (Eos), אאנטון (Aethon) ופלגון (Phlegon). מסע זה מתחיל במזרח ומסתיים במערב, והוא מאפשר להליוס לראות את כל המתרחש על פני האדמה. בערב, כאשר הוא שוקע באוקיינוס, הוא מובל חזרה לארמונו שבמזרח בתוך גביע מוזהב. הליוס מתואר לעיתים עם שם התואר "פנופטס" (Panoptes), שפירושו "הרואה הכול".
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הקשורים בהליוס הוא סיפורו של בנו, פאתון (Phaethon), שפירוש שמו "זורח" או "נוצץ". פאתון ניסה לנהוג במרכבת השמש של אביו, אך לא הצליח לשלוט בסוסים הפראיים ונהרג. סיפור זה מדגיש את העוצמה והסכנה הטמונות בכוחה של השמש, כוח שרק הליוס עצמו היה מסוגל לשלוט בו. בנותיו של הליוס התאבלו על מותו של אחיהן ובכו כל כך עד שנהפכו לעצי צפצפה.
להליוס הייתה חשיבות דתית ותרבותית, במיוחד באי רודוס (Rhodes). תושבי רודוס בנו לכבודו את הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי תבל. הפסל הוקם כ-12 שנה לאחר הסרת המצור שהטיל על העיר דמטריוס פוליורקטס (Demetrius Poliorcetes) ומומן בין היתר ממכירת הציוד הצבאי שהשאיר אחריו.
הקולוסוס היה פסל ברונזה עצום ממדים של הליוס, כשהוא עטור כתר של קרני שמש, וסימל את כוחו של האל כמגן העיר. הפסל התנשא לגובה של כ-36 מטרים, ועמד על כן עשוי שיש לבן שגובהו היה כ-7 מטרים.
במיתולוגיה הרומית, מקבילו של הליוס נקרא סול (Sol), והוא נחשב לאל חשוב. כמו כן, במרוצת השנים, נקשר אפולו (Apollo), אל נוסף במיתולוגיה היוונית, עם הליוס. בתחילה, אפולו תואר כאל עם קשת כסופה ללא מאפיינים סולאריים. אך בתקופה ההלניסטית, אפולו נעשה קשור לאל השמש בפולחן, וזיהו אותו עם הליוס.
סיפור נוסף הקשור להליוס הוא הסיפור על אנשיו של אודיסאוס (Odysseus), ששחטו בני בקר מהעדרים המקודשים לו, למרות אזהרתו של אודיסאוס. כתוצאה מכך, לא שב איש מהם הביתה מלבד אודיסאוס. בנוסף, מסופר כי הליוס צפה באפרודיטה (Aphrodite) וארס (Ares) מקיימים רומן והלשין עליהם לבעלה של אפרודיטה, הפייסטוס (Hephaestus).
לסיכום, בתפיסה היוונית העתיקה, הליוס היה האנשה של השמש ומקור החיים והאור. הוא נתפס ככוח אדיר ובלתי נשלט, וסיפוריו משקפים את יראת הכבוד של היוונים הקדמונים כלפי השמש. דמותו נותרה רלוונטית בתרבות עד היום, הן כסמל לשמש והן כדמות מיתולוגית מעוררת השראה.
הנה הליוס אל השמש:
https://youtu.be/H_OOSrneLOw
אותו סיפור באריזה שונה:
https://youtu.be/48YxUG4Lx_g
ה-AI מספר עליו בתמונות:
https://youtu.be/PySZEGdOaXk
המיתוס העצוב של בנו פאיתון (מתורגם):
https://youtu.be/zAxfrI8zHU4
וסיפורו המלא של הליוס:
https://youtu.be/nyZUDArp5e4?long=yes
מה היה הקולוסוס מרודוס?
הקולוסוס מרודוס (Colossus of Rhodes) היה פסל גדול מאד של האל היווני הליוס, שהתנשא לגובה של 34 מטרים. הפסל עמד ליד נמל רודוס ונחשב אחד מפלאי העולם העתיק. "קולוסוס" הוא שם מודרני שניתן לו בזכות מימדיו העצומים (קולוסאליים).
הקולוסוס נבנה לזכר הנצחון המופלא והמפתיע של אנשי האי הקטן רודוס, על צבא ענקי וחזק שצר על האיי במשך שנה והובס של ידם. כך הוא נבנה בהחלטת אנשי האי על ידי האמן כארס כמחווה לאל השמש הליוס, פטרונו של האי. הפסל שדמה לפסל החרות שאנו מכירים בעיר ניו-יורק, ניצב בכניסה לנמל כשהאוניות הנכנסות אל הנמל נהגו להפליג בין רגליו הענקיות.
בשנת 226 לפני הספירה התמוטט הקולוסוס ברעידת אדמה קשה. תושבי האי ראו בכך את רצון האלים ולא בנו אותו מחדש. יופיו של הפסל המשיך להרשים גם בתור הריסות והוא נשמר על ידי התושבים במצב זה עוד מאות שנים. בכיבוש הערבי של האי, נבזז הפסל ההרוס ושרידיו נמכרו לגרוטאות מתכת.
הנה סיפורו של הקולוסוס של רודוס:
https://youtu.be/vJnEdUrWNsU?t=12s
תולדותיו:
https://youtu.be/MbFayW5xB9s
בניית הקולוסוס:
http://youtu.be/GTjfWwd6h9s
מצגת וידאו של הקולוסוס:
https://youtu.be/vM6_FoDrNeA
סופו של הקולוסוס וכיצד נהרס:
http://youtu.be/2c5bKVuTkpU
שימו לב לגודלו של הקולוסוס ביחס לגודל הספינות של אותה תקופה:
http://youtu.be/HQt-uevpLHs
וקדימון לסרט עלילתי שנעשה על הקולוסוס האגדי של רודוס:
https://youtu.be/jh1hmDr11SY
מיהו אל השמש המצרי רע?
האל רע, אל השמש שצורת פניו כשל העוף הדורס בז, נחשב בממלכות הראשונות של מצרים העתיקה לאחד האלים הנערצים והנחשבים ביותר במצרים העתיקה. כמו ה"פניקס", עוף החול האגדי, עלה האל רע בלהבות השקיעה ועם שחר קם שוב לתחייה.
הוא היה אז גם האל המגן של בירת הממלכה, העיר העתיקה ביותר במצרים, הידועה בשמה היווני: "הליופוליס".
החל מתקופת השושלת החמישית, בשנת 2,400 לפני הספירה הוא הועלה מדרגה של אל עירוני לדרגת אל לאומי, ובשלב מאוחר יותר אוחדה דמותו עם זו של אל נוסף.
במיתולוגיה המצרית העתיקה היה עמון - רע (Amon-Ra), אל שהוא איחוד של אל השמש רע עם האל עמון, האל של העיר תבאי. האיחוד הזה הוא שיצר את האל הכל יכול, האל המאוחד "עמוּן-רַע".
במצרים העתיקה רע היה דמות של כוח ורושם, מי שאורו מאיר את פני היוונים ומחמם את ליבם. הוא מביא את האנרגיה הגברית, היוצרת ונותנת חיים לוולד שבתוך רחם.
רע הוא היה גם ראשון האלים לנתק את עצמו מהכאוס הבראשיתי ולנשום את נשימת החיים הראשונה. בהיותו יוצר החומר ממנו עשויים החיים, כמו גם בני האדם, החיים בלעדיו לא היו חיים.
הנה סיפורו של האל אמון רע:
https://youtu.be/q1sj_3DDN20
דברים ששווה לדעת האל אמון רע:
https://youtu.be/e2cMS2SuWm0?t=6m22s&end=7m08s
הכל על האל רע:
https://youtu.be/Uq0vGHyu0DU
על מקדש אל השמש אמון רע:
https://youtu.be/pWGyVqwmkv0
אמון-רע בין האלים המצריים האחרים:
https://youtu.be/Si1c3V8SQ80
וסרט תיעודי על האל אמון רע:
https://youtu.be/vJ-5p9_rP8w?long=yes
מה הייתה החרפושית במצרים העתיקה?
החַרְפּוּשִׁית (Scarab) היא סוג של קמע או חותמת, שהמצרים הקדומים יצרו בדמותה של חיפושית הזבל. מסתבר שהיא זכתה למעמד של קדושה במצרים העתיקה. אלפי קמיעות וחותמות כאלה שנעשו מאבן, שנהב או מתכת, התגלו באתרים עתיקים, לא רק במצרים אלא בכל מקום שבו שהו המצרים, כמו קדמת אסיה ואגן הים התיכון.
כחותמת נהגו לחרוט על צדה השטוח של החרפושית סמלים שונים ושמות של מלכים מצריים ופקידים רמי מעלה. את החרפושית נהגו המצרים להטביע בשעווה או בדיו וכך לחתום עימה על מסמכים חשובים.
כקמע נהגו לענוד את החרפושיות כתליון על הצוואר, או כשהוא משובץ בטבעת. המצרים יחסו לתליוני הקמעות שכללו חרפושיות כוחות מאגיים.
הסיבה שהמצרים כה העריצו את החיפושית הזו היא מעניינת. כשמה כן היא - חיפושית הזבל מגלגלת את כדור מזונה ברגליה האחוריות, כדור שהרכיבה מזבל שמצאה. החיפושית הזו ריתקה את דמיונם של המצרים הקדמונים מכיוון שהם ראו בה את התגלמות אל השמש, האל חפרי, המגלגל בכל יום את גלגל השמש בשמיים (למי שמתבלבל - היו למצרים כמה שמות לאל השמש וחפרי הוא רק אחד מהם, לצד רע, הורוס ונוספים).
סמל חרפושית נכלל גם בין סמלי כתב החרטומים המצרי. החוקרים משערים שהוא סימל היווצרות או שינוי צורה.
הודות לתפוצתן, החרפושיות הן מקור לימודי חשוב להבנת עולם התרבות של מצרים העתיקה, בתחומים רבים. הסימנים, הכתובות והציורים שעליהן מאפשרים ללמוד המון על התרבות החשובה הזו. ניתן לרכוש מהן ידע על מגוון היבטים, ממעמד המלך במצרים, דרך ההיררכיה של הפקידים במצרים העתיקה ועד לפולחן המצרי הקדום.
את השם העברי "חרפושית" טבע החוקר שמואל יבין ז"ל, תוך שילוב שמו המצרי של האל הורוס (ח'ר) במילה חיפושית.
הנה המשמעות של החרפושית אצל המצרים הקדמונים:
https://youtu.be/qAW42J1TQEo
חותם חרפושית שנמצא בתל-דור שבישראל:
https://youtu.be/3iQasIPVZ1c
בסרט 'המומיה' יש חרפושית מסוכנת מדי...
https://youtu.be/GJP8XTzpOCw
מבחר חרפושיות מצריות עתיקות שנמצאו ברבות השנים:
https://youtu.be/BTfYNf0pvtI
וחיפושית זבל אמיתית בעבודה:
https://youtu.be/I1RHmSm36aE
איך רכב פאיתון אל מותו במרכבת השמש?
מעניין שהסיפור המפורסם ביותר על הליוס, אל השמש של יוון העתיקה, הוא הסיפור על בנו פאיתון (Phaethon), או פאתון. הוא רכב על מרכבת השמש אל אובדנו.
הסיפור מתחיל, כמו שקורה לפעמים, בעבודה של אבא. בכל בוקר נהג הליוס את מרכבת השמש שלו, לפי המיתולוגיה היוונית, מהמזרח אל המערב. כך הוא מביא אור וחום אל הארץ.
בדמדומי הערב, כשהוא שוקע באוקינוס אל מאחורי האופק, מובלים הליוס והמרכבה בחזרה לארמונו שבמזרח ומתכוננים ליום הבא.
פאיתון, בנו, שמשמעות שמו ביוונית היא "זורח" או "נוצץ", מספר לאביו שחבריו לא מאמינים לו שהוא הבן של אל השמש הנוהג על פני השמיים, במרכבה הרתומה לסוסים גדולים. על שפת נהר סטיקס, הנהר המבדיל בין הארץ לשאול, משביע פאתון את אביו שיעניק לו כל מה שיבקש בכדי להוכיח לחבריו שהוא אכן בנו.
פאתון מבקש את רשותו של אביו לנהוג במרכבת השמש ליום אחד. הליוס שהבטיח שימלא כל בקשה של בנו נאלץ להסכים, אך מזהיר את הבן מהסוסים הפראיים ומתיר לו לנהוג במרכבה בזהירות.
אך למחרת, כשהוא יוצא עם השמש למסע היומי בשמיים, נלחץ הנער ומאבד את השליטה על סוסי המרכבה השועטים קדימה. המרכבה עולה לגובה רב מדי, עד שהיא מותירה שובל של כוכבים, הוא שביל החלב.
בהיעדר השמש, האדמה על הארץ קופאת.
כשמשך פאיתון המבועת במושכות בכל הכוח, בניסיון להשתלט על סוסי המרכבה העולים ומושכים למעלה, צללה המרכבה במהירות לארץ, כשהיא מבעירה אש ביערות, חורכת את הצמחים, העצים והפרחים בכל מקום, מייבשת נהרות והופכת את האדמה למדבר.
זאוס, אבי ומלך האלים, זועם על הצעיר הנמהר וכדי לעצור אותו הוא שולח ברק אל המרכבה. פאיתון צלל באחת אל תוך נהר ארידנוס ומרכבת השמש מיהרה לבדה ונחפזה מערבה.
אחיותיו ההליאדות של פאיתון ביכו את אחיהן המת, כשהן מזילות דמעות נוצצות של ענבר. הן התאבלו כה הרבה עד שהפכו בסופו של דבר לעצי ערבה בוכיה, הגדלים עד היום על גדות נהרות העולם.
כמובן שאחרי מות בנו, לא הרשה יותר הליוס לאיש לנהוג במרכבת השמש.
הנה סיפור רכיבתו של פאיתון על מרכבת השמש (מתורגם):
https://youtu.be/zAxfrI8zHU4
והגרסה הרומית, בה הוא בנו של אפולו:
https://youtu.be/SzVulNyvhOY
הליוס (Helios), אל השמש במיתולוגיה היוונית, הוא דמות מורכבת שמעסיקה את הדמיון מאז העת העתיקה. הוא האל המזוהה עם השמש ומהווה את האנשתה, מקור האור והחום בעולם.
בניגוד למה שאולי נדמה, הליוס לא היה טיטאן, אלא בנו של הטיטאן היפריון (Hyperion) והטיטאנית תאה (Theia), אחיהן של אאוס (Eos), אלת השחר וסלנה (Selene), אלת הירח.
היוונים הקדמונים האמינו שהליוס נוסע מדי יום בשמיים במרכבת זהב מפוארת הרתומה לארבעה סוסים: פרואיס (Pyrois), אאוס (Eos), אאנטון (Aethon) ופלגון (Phlegon). מסע זה מתחיל במזרח ומסתיים במערב, והוא מאפשר להליוס לראות את כל המתרחש על פני האדמה. בערב, כאשר הוא שוקע באוקיינוס, הוא מובל חזרה לארמונו שבמזרח בתוך גביע מוזהב. הליוס מתואר לעיתים עם שם התואר "פנופטס" (Panoptes), שפירושו "הרואה הכול".
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הקשורים בהליוס הוא סיפורו של בנו, פאתון (Phaethon), שפירוש שמו "זורח" או "נוצץ". פאתון ניסה לנהוג במרכבת השמש של אביו, אך לא הצליח לשלוט בסוסים הפראיים ונהרג. סיפור זה מדגיש את העוצמה והסכנה הטמונות בכוחה של השמש, כוח שרק הליוס עצמו היה מסוגל לשלוט בו. בנותיו של הליוס התאבלו על מותו של אחיהן ובכו כל כך עד שנהפכו לעצי צפצפה.
להליוס הייתה חשיבות דתית ותרבותית, במיוחד באי רודוס (Rhodes). תושבי רודוס בנו לכבודו את הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי תבל. הפסל הוקם כ-12 שנה לאחר הסרת המצור שהטיל על העיר דמטריוס פוליורקטס (Demetrius Poliorcetes) ומומן בין היתר ממכירת הציוד הצבאי שהשאיר אחריו.
הקולוסוס היה פסל ברונזה עצום ממדים של הליוס, כשהוא עטור כתר של קרני שמש, וסימל את כוחו של האל כמגן העיר. הפסל התנשא לגובה של כ-36 מטרים, ועמד על כן עשוי שיש לבן שגובהו היה כ-7 מטרים.
במיתולוגיה הרומית, מקבילו של הליוס נקרא סול (Sol), והוא נחשב לאל חשוב. כמו כן, במרוצת השנים, נקשר אפולו (Apollo), אל נוסף במיתולוגיה היוונית, עם הליוס. בתחילה, אפולו תואר כאל עם קשת כסופה ללא מאפיינים סולאריים. אך בתקופה ההלניסטית, אפולו נעשה קשור לאל השמש בפולחן, וזיהו אותו עם הליוס.
סיפור נוסף הקשור להליוס הוא הסיפור על אנשיו של אודיסאוס (Odysseus), ששחטו בני בקר מהעדרים המקודשים לו, למרות אזהרתו של אודיסאוס. כתוצאה מכך, לא שב איש מהם הביתה מלבד אודיסאוס. בנוסף, מסופר כי הליוס צפה באפרודיטה (Aphrodite) וארס (Ares) מקיימים רומן והלשין עליהם לבעלה של אפרודיטה, הפייסטוס (Hephaestus).
לסיכום, בתפיסה היוונית העתיקה, הליוס היה האנשה של השמש ומקור החיים והאור. הוא נתפס ככוח אדיר ובלתי נשלט, וסיפוריו משקפים את יראת הכבוד של היוונים הקדמונים כלפי השמש. דמותו נותרה רלוונטית בתרבות עד היום, הן כסמל לשמש והן כדמות מיתולוגית מעוררת השראה.
הנה הליוס אל השמש:
https://youtu.be/H_OOSrneLOw
אותו סיפור באריזה שונה:
https://youtu.be/48YxUG4Lx_g
ה-AI מספר עליו בתמונות:
https://youtu.be/PySZEGdOaXk
המיתוס העצוב של בנו פאיתון (מתורגם):
https://youtu.be/zAxfrI8zHU4
וסיפורו המלא של הליוס:
https://youtu.be/nyZUDArp5e4?long=yes
הקולוסוס מרודוס (Colossus of Rhodes) היה פסל גדול מאד של האל היווני הליוס, שהתנשא לגובה של 34 מטרים. הפסל עמד ליד נמל רודוס ונחשב אחד מפלאי העולם העתיק. "קולוסוס" הוא שם מודרני שניתן לו בזכות מימדיו העצומים (קולוסאליים).
הקולוסוס נבנה לזכר הנצחון המופלא והמפתיע של אנשי האי הקטן רודוס, על צבא ענקי וחזק שצר על האיי במשך שנה והובס של ידם. כך הוא נבנה בהחלטת אנשי האי על ידי האמן כארס כמחווה לאל השמש הליוס, פטרונו של האי. הפסל שדמה לפסל החרות שאנו מכירים בעיר ניו-יורק, ניצב בכניסה לנמל כשהאוניות הנכנסות אל הנמל נהגו להפליג בין רגליו הענקיות.
בשנת 226 לפני הספירה התמוטט הקולוסוס ברעידת אדמה קשה. תושבי האי ראו בכך את רצון האלים ולא בנו אותו מחדש. יופיו של הפסל המשיך להרשים גם בתור הריסות והוא נשמר על ידי התושבים במצב זה עוד מאות שנים. בכיבוש הערבי של האי, נבזז הפסל ההרוס ושרידיו נמכרו לגרוטאות מתכת.
הנה סיפורו של הקולוסוס של רודוס:
https://youtu.be/vJnEdUrWNsU?t=12s
תולדותיו:
https://youtu.be/MbFayW5xB9s
בניית הקולוסוס:
http://youtu.be/GTjfWwd6h9s
מצגת וידאו של הקולוסוס:
https://youtu.be/vM6_FoDrNeA
סופו של הקולוסוס וכיצד נהרס:
http://youtu.be/2c5bKVuTkpU
שימו לב לגודלו של הקולוסוס ביחס לגודל הספינות של אותה תקופה:
http://youtu.be/HQt-uevpLHs
וקדימון לסרט עלילתי שנעשה על הקולוסוס האגדי של רודוס:
https://youtu.be/jh1hmDr11SY
האל רע, אל השמש שצורת פניו כשל העוף הדורס בז, נחשב בממלכות הראשונות של מצרים העתיקה לאחד האלים הנערצים והנחשבים ביותר במצרים העתיקה. כמו ה"פניקס", עוף החול האגדי, עלה האל רע בלהבות השקיעה ועם שחר קם שוב לתחייה.
הוא היה אז גם האל המגן של בירת הממלכה, העיר העתיקה ביותר במצרים, הידועה בשמה היווני: "הליופוליס".
החל מתקופת השושלת החמישית, בשנת 2,400 לפני הספירה הוא הועלה מדרגה של אל עירוני לדרגת אל לאומי, ובשלב מאוחר יותר אוחדה דמותו עם זו של אל נוסף.
במיתולוגיה המצרית העתיקה היה עמון - רע (Amon-Ra), אל שהוא איחוד של אל השמש רע עם האל עמון, האל של העיר תבאי. האיחוד הזה הוא שיצר את האל הכל יכול, האל המאוחד "עמוּן-רַע".
במצרים העתיקה רע היה דמות של כוח ורושם, מי שאורו מאיר את פני היוונים ומחמם את ליבם. הוא מביא את האנרגיה הגברית, היוצרת ונותנת חיים לוולד שבתוך רחם.
רע הוא היה גם ראשון האלים לנתק את עצמו מהכאוס הבראשיתי ולנשום את נשימת החיים הראשונה. בהיותו יוצר החומר ממנו עשויים החיים, כמו גם בני האדם, החיים בלעדיו לא היו חיים.
הנה סיפורו של האל אמון רע:
https://youtu.be/q1sj_3DDN20
דברים ששווה לדעת האל אמון רע:
https://youtu.be/e2cMS2SuWm0?t=6m22s&end=7m08s
הכל על האל רע:
https://youtu.be/Uq0vGHyu0DU
על מקדש אל השמש אמון רע:
https://youtu.be/pWGyVqwmkv0
אמון-רע בין האלים המצריים האחרים:
https://youtu.be/Si1c3V8SQ80
וסרט תיעודי על האל אמון רע:
https://youtu.be/vJ-5p9_rP8w?long=yes
החַרְפּוּשִׁית (Scarab) היא סוג של קמע או חותמת, שהמצרים הקדומים יצרו בדמותה של חיפושית הזבל. מסתבר שהיא זכתה למעמד של קדושה במצרים העתיקה. אלפי קמיעות וחותמות כאלה שנעשו מאבן, שנהב או מתכת, התגלו באתרים עתיקים, לא רק במצרים אלא בכל מקום שבו שהו המצרים, כמו קדמת אסיה ואגן הים התיכון.
כחותמת נהגו לחרוט על צדה השטוח של החרפושית סמלים שונים ושמות של מלכים מצריים ופקידים רמי מעלה. את החרפושית נהגו המצרים להטביע בשעווה או בדיו וכך לחתום עימה על מסמכים חשובים.
כקמע נהגו לענוד את החרפושיות כתליון על הצוואר, או כשהוא משובץ בטבעת. המצרים יחסו לתליוני הקמעות שכללו חרפושיות כוחות מאגיים.
הסיבה שהמצרים כה העריצו את החיפושית הזו היא מעניינת. כשמה כן היא - חיפושית הזבל מגלגלת את כדור מזונה ברגליה האחוריות, כדור שהרכיבה מזבל שמצאה. החיפושית הזו ריתקה את דמיונם של המצרים הקדמונים מכיוון שהם ראו בה את התגלמות אל השמש, האל חפרי, המגלגל בכל יום את גלגל השמש בשמיים (למי שמתבלבל - היו למצרים כמה שמות לאל השמש וחפרי הוא רק אחד מהם, לצד רע, הורוס ונוספים).
סמל חרפושית נכלל גם בין סמלי כתב החרטומים המצרי. החוקרים משערים שהוא סימל היווצרות או שינוי צורה.
הודות לתפוצתן, החרפושיות הן מקור לימודי חשוב להבנת עולם התרבות של מצרים העתיקה, בתחומים רבים. הסימנים, הכתובות והציורים שעליהן מאפשרים ללמוד המון על התרבות החשובה הזו. ניתן לרכוש מהן ידע על מגוון היבטים, ממעמד המלך במצרים, דרך ההיררכיה של הפקידים במצרים העתיקה ועד לפולחן המצרי הקדום.
את השם העברי "חרפושית" טבע החוקר שמואל יבין ז"ל, תוך שילוב שמו המצרי של האל הורוס (ח'ר) במילה חיפושית.
הנה המשמעות של החרפושית אצל המצרים הקדמונים:
https://youtu.be/qAW42J1TQEo
חותם חרפושית שנמצא בתל-דור שבישראל:
https://youtu.be/3iQasIPVZ1c
בסרט 'המומיה' יש חרפושית מסוכנת מדי...
https://youtu.be/GJP8XTzpOCw
מבחר חרפושיות מצריות עתיקות שנמצאו ברבות השנים:
https://youtu.be/BTfYNf0pvtI
וחיפושית זבל אמיתית בעבודה:
https://youtu.be/I1RHmSm36aE
אל השמש
מעניין שהסיפור המפורסם ביותר על הליוס, אל השמש של יוון העתיקה, הוא הסיפור על בנו פאיתון (Phaethon), או פאתון. הוא רכב על מרכבת השמש אל אובדנו.
הסיפור מתחיל, כמו שקורה לפעמים, בעבודה של אבא. בכל בוקר נהג הליוס את מרכבת השמש שלו, לפי המיתולוגיה היוונית, מהמזרח אל המערב. כך הוא מביא אור וחום אל הארץ.
בדמדומי הערב, כשהוא שוקע באוקינוס אל מאחורי האופק, מובלים הליוס והמרכבה בחזרה לארמונו שבמזרח ומתכוננים ליום הבא.
פאיתון, בנו, שמשמעות שמו ביוונית היא "זורח" או "נוצץ", מספר לאביו שחבריו לא מאמינים לו שהוא הבן של אל השמש הנוהג על פני השמיים, במרכבה הרתומה לסוסים גדולים. על שפת נהר סטיקס, הנהר המבדיל בין הארץ לשאול, משביע פאתון את אביו שיעניק לו כל מה שיבקש בכדי להוכיח לחבריו שהוא אכן בנו.
פאתון מבקש את רשותו של אביו לנהוג במרכבת השמש ליום אחד. הליוס שהבטיח שימלא כל בקשה של בנו נאלץ להסכים, אך מזהיר את הבן מהסוסים הפראיים ומתיר לו לנהוג במרכבה בזהירות.
אך למחרת, כשהוא יוצא עם השמש למסע היומי בשמיים, נלחץ הנער ומאבד את השליטה על סוסי המרכבה השועטים קדימה. המרכבה עולה לגובה רב מדי, עד שהיא מותירה שובל של כוכבים, הוא שביל החלב.
בהיעדר השמש, האדמה על הארץ קופאת.
כשמשך פאיתון המבועת במושכות בכל הכוח, בניסיון להשתלט על סוסי המרכבה העולים ומושכים למעלה, צללה המרכבה במהירות לארץ, כשהיא מבעירה אש ביערות, חורכת את הצמחים, העצים והפרחים בכל מקום, מייבשת נהרות והופכת את האדמה למדבר.
זאוס, אבי ומלך האלים, זועם על הצעיר הנמהר וכדי לעצור אותו הוא שולח ברק אל המרכבה. פאיתון צלל באחת אל תוך נהר ארידנוס ומרכבת השמש מיהרה לבדה ונחפזה מערבה.
אחיותיו ההליאדות של פאיתון ביכו את אחיהן המת, כשהן מזילות דמעות נוצצות של ענבר. הן התאבלו כה הרבה עד שהפכו בסופו של דבר לעצי ערבה בוכיה, הגדלים עד היום על גדות נהרות העולם.
כמובן שאחרי מות בנו, לא הרשה יותר הליוס לאיש לנהוג במרכבת השמש.
הנה סיפור רכיבתו של פאיתון על מרכבת השמש (מתורגם):
https://youtu.be/zAxfrI8zHU4
והגרסה הרומית, בה הוא בנו של אפולו:
https://youtu.be/SzVulNyvhOY
