"דרוך דזיין" (Droog Design) הוא שמה של קבוצת מעצבים הולנדית, שיצרה באמסטרדם של שנות ה90 רהיטים פונקציונליים ושימושיים, אך בעלי הומור שנון וקליט.

שידת המגירות הנודעת (Chest of Drawers), שיצר בתחילת שנות התשעים חבר הקבוצה טיו רמי  (Tejy Remy), היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש שעשו חברי הקבוצה במרכיבים קיימים, כמיטב מסורת ה"רדי מייד". בשימוש במגירות קיימות, ליצירת ריהוט מקורי ושימושי ובדרך חסכונית, יצירתית ואמנותית להפליא, הם הצביעו על הדרך לנהוג בעולם שמייצר יותר מדי דברים חדשים, על חשבון דברים שמישים שנזרקים מהר מדי לפח.

מדובר באוסף מגירות נפרדות, שחוברו באופן גס, מגובב וכמעט אקראי ויוצרים רהיט משעשע, גס ובעל מראה של פסל מודרני. מצד שני, הרהיט הפיסולי הזה משמש כשידת מגירות ללא דופי וזכה לשבחים רבים על השימוש המבריק ברדי מייד, תוך הקפדה על שימושיות. מערכת המגירות, על המבנה המגובב שלה, כל כך הצליחה והרשימה את קהילת העיצוב העולמית, עד שהיא הפכה לסימן ההיכר של הקבוצה ולסמל המסחרי שלה.

אנשי דרוך דיזיין לא הסתירו את הביקורת שלהם כלפי התרבות הצרכנית ומקצוע העיצוב עצמו. בעיצוב פריטי ריהוט מחומרים זולים שבחלק גדול מהם נעשה שימוש חוזר ויש בו לא מעט קריצה והומור עצמי שנון, עוררה הקבוצה בתחילת שנות ה-90 את עולם העיצוב, שניצב אז על פרשת דרכים, למחשבה שניה על הדרך להתקיים בעולם שצורך יותר מדי ומחליף, בלי מחשבה שנייה, ישן בחדש ומיותר...


הנה שידת המגירות של דרוך דיזיין:

https://youtu.be/At6FQS-O5F8


והמעצב טיו רמי מסביר את עבודתו:

https://youtu.be/JkY7VTWZ_Bk

'כיסא רובר' (The Rover Chair, 1981) הוא היצירה שפרסמה לראשונה והזניקה את הקריירה של מעצב העל הבינלאומי רון ארד.

זה התחיל כשארד מצא מושב עור של מכונית רובר במגרש גרוטאות בלונדון. כשחיבר את הכיסא למסגרת מתכת מעוגלת שעשוייה מצינורות הוא יצר בעזרתו את אחד מפריטי העיצוב המפורסמים ביותר בעולם, פריט מיחזור יצירתי שהפך לאייקון עיצובי.

בהמשך הקריירה שלו יצר ארד בעזרת חברות רהיטים כמו Vitra גירסאות מעוצבות של כיסא הרובר. למשל כיסא "זאת ועוד" (Moreover) שהוא גירסה של כיסא הרובר בגימורים של חלודה וכרום.


הנה רון ארד מספר על הדרך שלו וכיצד החלה מכיסא הרובר:

http://youtu.be/nHRJJ0b7PRE


וכיסא שמחקה את הרובר של רון ארד:

http://youtu.be/WpiORFrLhkU

אמנות זבל, אמנות שעוסקת במיחזור של חפצים ומרכיבים ישנים או חסרי שימוש, היא אמנות מסקרנת וסביבתית, התורמת לקיימות שלנו, כלומר להמשיך לחיות בכדור הארץ בהווה, מבלי לפגוע ביכולת של הדורות הבאים לספק את צורכיהם ולחיות עליו גם הם.

מדהים לגלות שוב ושוב כמה דברים יפים ומרתקים יכולים ליצור אנשים מזבל. יש לכם רהיט שנשבר? מצאתם כסא ישן וצינור מיזוג מפורק? נשארו לכם דיסקים שאינכם צריכים? - במקום להשמיד ולשרוף אותם, תוך גרימת נזק לסביבה ומבלי לקבל מהפסולת הזו שום דבר טוב - כל אלה הם חומרים שיכולים להיות הבסיס ליצירה ואמנות מרתקים ונפלאים, שיאפשרו שימוש חוזר ועיצוב חסכוני ואסתטי במיוחד!


הנה עבודות של ויק מוניז, אמן הזבל הברזילאי שהופך זבל מהמזבלה לאמנות מבוקשת:

http://youtu.be/tp7LgQHe3Hg?t=7s


עבודה של האמן ברנרד פראס שיוצר דיוקנאות ענק של אישים מזבל:

http://youtu.be/s3x5fwv0UdU


דיוקנאות רבים של ברנרד פראס שיצר מזבל:

http://youtu.be/LeQEebcNvrU


היצירה "אנשי האשפה" של האמן הגרמני הא שולץ שהוצגה בארץ:

http://youtu.be/9slkErMJOWs


דוגמאות רבות ליצירות שאפשר לעשות מדיסקים ישנים:

http://youtu.be/zaHeEknwoAc


ואמן ישראלי שמצייר על זבל ברחוב וחותם ארטזאכן:

https://youtu.be/qC29qrnqimc

"סמרטוט כיסא" (Rag Chair) הוא כורסה שעשויה מבדים ובגדים ישנים המהודקים בפסי מתכת. כסא הבדים או הסמרטוטים המפורסם נוצר בשנת 1991 על ידי המעצב ההולנדי טיו רמי. הוא היה חבר בקבוצת המעצבים ההולנדית "דרוך", שחרתה על דגלה עיצובים מלאי הומור וזבל ממוחזר, קריאת תיגר על תרבות הצריכה והבזבוז המודרניים.

"סמרטוט הכיסא" שיצר טיו רמי זכה לפרסום רב בעולם העיצוב, בעיקר בשל ההקצנה שבעיצוב מודרני המבוסס על סמרטוטים.


אין לנו כרגע סרטון של כיסא הסמרטוטים של טיו רמי.


המעצב טיו רמי מסביר עבודה אחרת שלו וממחיש משהו מההיגיון של כסא הסמרטוטים:

https://youtu.be/JkY7VTWZ_Bk


ואם אפשר מסמרטוטים אז אפשר גם מקרשים, או ש...

https://youtu.be/kf5qMO8FEE0

מיחזור פחיות (Metal cans recycling) מתחיל בשלב איסוף הפחיות. התמריץ הוא דמי הפיקדון שמוטל על פחיות המשקה ולכן נאספות כיום מרבית פחיות המשקה ומועברות למיחזור.

מעבר לחיסכון הרב שעתיד המיחזור לייצר, בכך שהוא מקטין את הצורך לכרות, לעבד ולשנע עוד ועוד חומרי גלם יקרים, הוא מקטין באופן דרסטי את כמות הפסולת שיש להטמין ולשמור במטמנות ופסולת, על פני כדור הארץ, פסולת שיש בה מזהמים קשים ולטווח ארוך לא בריאים.

לאחר האיסוף, מועברות הפחיות הארוזות אל מפעלי המיחזור, שם ממיינים אותן לסוגי פסולת שונים. במפעל המיחזור נגרסות הפחיות לחתיכות קטנות. מפירורים אלה מפרידים ומפיקים אז חומרי גלם חשובים, כמו מתכות ואלומיניום.

לאחר מכן מעבירים את חומרי הגלם הללו אל מפעלים "רגילים", שםמשתמשים בהם לייצור של מוצרים חדשים שונים, כשאחד המוצרים הפופולריים שמייצרים ממתכות אלה הוא... פחיות משקה חדשות!


כך ממחזרים פחיות מתכת:

https://youtu.be/zmz2HgNyHRo


כך ניסו למכור לנו פעם את התהליך החשוב הזה:

https://youtu.be/80itCsl8G_Q


היום כיף שהמיחזור הופך טרנדי לגמרי:

https://youtu.be/byP8KJ-DUVA


הנה מפעל המיחזור של פחיות האלומיניום הללו:

https://youtu.be/KmMP67eC2tg


ויש גם מי שממחזרים ליצירת אמנות:

https://youtu.be/lBbGJv8s6KA

מנורת פתקים של אינגו מאורר (Ingo Maurer), שנקראת זטל 5 ( Zettel’z 5), היא מנורה משנת 1997, שבה משולבים פתקים עם תזכורות.

במנורת "זטל" שהתפתחה גם לדגם 6, או ברבים זטלז, עשה מאורר שימוש מבריק בגזרי נייר שהחליפו את הקריסטלים האופייניים לנברשות השנדליר הגדולות.

אז למעשה, ה"זטל" של מאורר הוא מנורת שנדליר מקורית, שעל הפתקים שבה יש כיתובים. זה כמובן מוסיף ממד נוסף. כך היא יכולה לאפשר לבעליה, בזכות העובדה שהיא עשויה כולה מפתקי תזכורת, להיות חלק מהמעצבים שלה. יש המשלבים בה פתקים צבעוניים, אחרים משתמשים בצבע אחד. יש שעושים שימוש בפתקים קטנים, בעוד אחרים משבצים בה פתקים גדולים או דפים של ממש.

מאחרי הרעיון המקורי והאינטראקטיבי הזה עומד אינגו מאורר, מי שבתור מעצב תעשייתי גרמני, התפרסם כבר בשנות ה-60, ברעיונותיו היצירתיים והשימושים המקוריים שהוא עושה בחומרים מפתיעים בעיצוב. כבר בעבודתו המנורתית הראשונה והמפורסמת, שנקראה פשוט "נורה" (Bulb) הוא זכה לפרסים ולהוקרה רבה. מדובר היה במנורה שצורתה נורה בתוך נורה גדולה. ב-1966, שנת הופעתה, הוא הגדיר את המנורה זוכת הפרסים הזו כ"מפגש מושלם בין תעשייה לשירה".


הנה מנורת הפתקים של אינגו מאורר:

https://youtu.be/Eg5k0LpSj1I


כך מייצרים את הזטלז של מאורר, מנורת הפתקים:

https://youtu.be/B1RG01ksxxo


ותערוכה מעבודות המעצב מאורר:

https://youtu.be/r9icqoLIciY

המיחזור בעולם הפך אופנתי בשנים האחרונות. הצטברות הזבל בעולם היא עצומה ומנגד, יש בזבוז אדיר של משאבים על בנייה ויצירה של בתי מגורים יקרים מדי ולא מספיקים למי שאין בידיו את הכסף. גם המלט המתייקר בעולם, בשל עודף בנייה לא מסייע לאנשים לבנות בקלות, בזול ובמהירות.

בנסיבות כאלה החליטו רבים בחברה המודרנית שכדאיי לבחון בנייה מחומרים ממוחזרים, או במילים אחרות - מזבל. בנייה מבקבוקים ובמיוחד מבקבוקי פלסטיק שנזרקים בעולם בכמויות בלתי נתפסות הופכת לדבר שכדאי לבדוק. לפלסטיק לקוח מאות שנים להתפרק וכל החוקרים מאוחדים בתפיסה שהוא מזיק ובעייתי לכדור הארץ. לפיכך הנה פיתרון לשלוש בעיותבו-זמנית: מחיר הדיור, איכות הסביבה וזמינות חומרי הבניין בעולם.


הנה בית לתצוגה בארגנטינה שנבנה כולו מבקבוקים:

http://youtu.be/qlpPs2nGg2E


בית חוף שנבנה בשנת 1982 מבקבוקי זכוכית ומחזיק עד היום:

http://youtu.be/WDVkoxI66ug


ובית ספר בהודו, שנבנה כולו מבקבוקי פלסטיק שמולאו בחול:

http://youtu.be/LPxXH7rCSHQ

שנדלייר 85 הנורות (85 Lamps), שעיצב רודי גרומנס בשנת 1993, מדגים את הדרך המעניינת שבה מעצבים יוצרים כיום בזיל הזול פריטי עיצוב מרתקים ומושכי עין, מבלי להשקיע הון.

המעצב רודי גרומנס, או גראומאנס, הוא חבר בקבוצת המעצבים ההולנדית "דרוך דזיין" (Droog Design). כשהוא יצר את הנברשת המופלאה הזו, הוא קרא לה 85Lamps, על שום 85 בתי הנורה והנורות שמהם היא מורכבת. התפרחת המרהיבה ומרתקת העין הזו מורכבת מחוטים, בתי נורה והנורות הכי "פושטיות" שיש...

אנשי "דרוך" יצרו באמסטרדם של שנות ה-90 לא מעט רהיטים שימושיים ומעניינים, שיש בהם לא מעט הומור ומקוריות. לא מעט פריטים בלתי-נשכחים יצרו אנשי דרוך דיזיין מחומרים זולים וזמינים משימוש חוזר ומחומרים שנאספו לא פעם מהזבל. הדברים נעשו מאידאולוגיה, גם משום שהייתה להם לא מעט ביקורת כלפי תרבות הצריכה המודרנית, המשליכה ישן מפני חדש וגם משום שהם חיפשו ליצור רהיטים צעירים, קלילים, זולים ובעלי הומור.

הנברשת החתרנית הזו, בת 85 הנורות, הפכה לאייקון עיצובי פוסט-מודרניסטי. כיום היא מוצגת אפילו ב-MoMA, מוזיאון לאומנות מודרנית של ניו יורק.


הנה 85 הנורות הידועות שיוצרות שנדלייר בתצוגה של קבוצת דרוך במוזיאון סן פרנסיסקו:

http://youtu.be/24K5883cNV0


דוגמאות עיצוב שניתן להכין לבד, בהמשך לעבודת 85 הנורות המפורסמת:

https://youtu.be/XG7fUJF98vo


ואולי תרצו להכין תאורה לבד?

https://youtu.be/IUkbcSyinIo

ובכן, לא ממש. אבל הדבר הכי קרוב לזה הוא ריכוז האופניים הגדול בעולם שנמצא בעיר אמסטרדאם בהולנד.

מדובר במקום שמרכז מעל 10,000 זוגות אופניים שהוחרמו בשל חנייה בלתי חוקית. רק רבע מהם נתבעים על ידי הבעלים, שמשלמים גם קנס. השאר נשארים שם עד שהם נמכרים במכירות פומביות או נגרסים למתכת למיחזור.


הנה סרטון של בית הקברות של אמסטרדאם לאופניים:

http://youtu.be/Wwji1CpWO9E

כשאנו מקפידים להשליך את בקבוקי פלסטיק ואריזות מפלסטיק לסלי המיחזור הגדולים שמוצבים בשכונה, אנו עושים טובה גדולה לכדור הארץ. התפרקות של פלסטיק לוקחת מאות שנים ומאד מזיקה בינתיים לסביבה.

תהליך המיחזור של פסטיק הוא כזה: מכלובי המיחזור הללו נאספים הבקבוקים אחת לכמה ימים ומועברים במשאית למפעל הפלסטיק או למפעל המיחזור. שם הם ימויינו לסוגי וצבעי הפלסטיק, ינוקו מהנוזלים שנשארו בהם, יעובדו ויותכו לפלסטיק גולמי. מהחומר הפלסטי הזה יוכלו מפעלים בתעשייה לייצר מוצרי פלסטיק חדשים.


הנה איסוף האריזות ובקבוקי הפלסטיק למפעל (עברית):

http://youtu.be/52rqhEnkqgs?t=17s


כך ממחזרים בקבוקי פלסטיק:

https://youtu.be/zyF9MxlcItw


גם על מיחזור הפלסטיק יש דעות לכאן ולכאן (עברית):

https://youtu.be/752HjGLfDCg


וגם אתם יכולים למחזר פלסטיק בבית - קחו פקקים והתחילו:

https://youtu.be/n3XvtZWPvUA

איך זה לנגן על כלי נגינה שנבנו מזבל מהמזבלה? ואיך נשמע צ'לו שהיה פעם פח דלק? - את השאלות הללו בדיוק צריך לשאול את תושבי העיירה אל קאטאורה שנמצאת בקרבת בירת פרגוואי, אסונסיון. האנשים שם ממש חיים בזבל. קאטאורה נמצאת ליד המזבלה הגדולה של האזור ורוב תושביה מתפרנסים מחיטוט בזבל וחילוץ של כל מה שניתן למחזר או למכור, כדי להתפרנס. לאחר שנים של בושה במי שהם, סוף סוף יש לתושבי העיירה סיבה לקצת נחת.

פאביו צ'אבז, טכנאי אקולוגי במזבלה, התיידד עם התושבים ופתח סדנה שבה יצרו ביחד כלי נגינה מחומרים שמצאו באשפה. קרשים, פחים וצנצנות, ביחד עם חלקי פסולת מגוונים שנמצאו באשפה, הפכו לחומרי הגלם שמהם הם מייצרים כלי קשת, כמו כינור וצ'לו, תופים שעשויים מסירים ישנים וכלי נשיפה כקלרינט וחלילים שעשויים מצינורות.

לאחר שנים של ניסיונות ושיפורים הצליחו פאביו ומתלמדיו ליצור כלים ראויים ואז הוא החל ללמד את ילדי התושבים לנגן בכלי הנגינה שיצרו, גייס מוסיקאים מתנדבים ואף מפורסמים שיסייעו לו ללמד ובנה כיתות של לימוד "נגינה ממוחזרת".

באופן טבעי נולדה בשלב מסוים התזמורת המקומית, "תזמורת הזבל" אם תרצו. היא הלכה והשתפרה וגדלה לכ-30 נגנים צעירים ומצטיינים שמפליאים לבצע יצירות מוסיקליות מגוונות בכלי הנגינה הממוחזרים. התזמורת זכתה לפרסום, בהתחלה כגימיק ואז להערכה גוברת והולכת כפרויקט סביבתי וחינוכי מרהיב ונעים לאוזן. בשנים האחרונות הם מופיעים ברחבי העולם, חלקם נרשמו ללימודי מוסיקה גבוהים וכמו שצ'אבז אומר "אנחנו שולחים מוסיקה בחזרה - לעולם ששולח לנו זבל!"


הנה סיפורה של תזמורת הזבל (עברית):

https://youtu.be/RcW25ajR4vw


וקדימון לסרט שנעשה על התזמורת הממחזרת ביותר בעולם - הלאנד פילהרמוניק:

http://youtu.be/9xySt5mbO1A

המכולות מוכרות לנו מהובלת סחורות באוניות. לא רבים יודעים שהן יכולות לשמש גם למגורים. לצעירים רבים בעולם, שהיכולת לקנות דירה לא קיימת אצלם וגם עלויות השכירות טסות למעלה, הן יכולות להיות פתרון מגורים מצוין ונגיש הרבה יותר, מבחינה כלכלית.

בשנת 2006 נבנתה עיר המכולות הגדולה בעולם בקיטוונן (Keetwonen) שבאמסטרדם. בקומפלקס המגורים העצום שנבנה בקיטוונן מתגוררים כאלף סטודנטים. מדובר בפתרון מבריק בעיר צפופה שהמגורים בה יקרים כל כך.

המגורים בעיר המכולות מבוקשים מאד אצל צעירי העיר והפרויקט הוא הצלחה עצומה גם במקומות אחרים בעולם, כמו באנגליה, קנדה וברזיל. הלקוחות הנלהבים ביותר של מגורי המכולות הם צעירי מדור ה-Y, אותם מילניאלס שחלק לא קטן מהם נחנק משכר דירה מטורף, או נאלץ לגור עם ההורים, עד גיל מאוחר.

בנוסף לפתרון המגורים הזול לצעירים זהו גם פתרון סביבתי, כיוון שבכל שנה מאות אלפי מכולות מושלכות כחפץ שאין בו שימוש. כך הן הופכות מאשפה למקומות מגורים נחשקים ולכולם טוב.

אז אולי גם בישראל יפתרו כך חלק מבעיית הדיור לצעירים?


כך נראית עיר מכולות בהולנד לאחר שהסתיימה בנייתה:

https://youtu.be/LeGLb5Fww-M


עיר המכולות של לונדון:

http://youtu.be/Fa2p_ux8ER0


פרוייקט מגורים בשכירות שנבנה ממכולות (מתורגם):

http://youtu.be/-Ym_dydJ-M4?t=4s


ודוגמאות של מבנים מיוחדים שנבנו ממכולות:

http://www.youtube.com/watch?v=sCKmUKi80OY#t=69

קיימות (Sustainability) היא רעיון חברתי או אפילו אידאולוגיה, הנאבקת על היכולת להמשיך לחיות בכדור הארץ בהווה, מבלי לפגוע ביכולת של הדורות הבאים לספק את צורכיהם ולחיות עליו גם הם.

חיים ברי קיימא מתבססים על דברים שניתן לעשות עוד ועוד, ללא הפסקה, מבלי להרוס את העולם.

דו"ח ברונטלנד של האו"ם מ-1987 הגדיר את הקיימות כ"פיתוח שמספק את צורכי ההווה מבלי לסכן את יכולותיהם של הדורות הבאים לספק את צרכיהם".

מטרת הקיימות היא להבין את השפעות האדם על סביבתו ולפתח תפישת עולם שתשלב סביבה חברה וכלכלה, ותפעל לכינון של עולם טוב יותר.

אך לפני הכל מתייחסת הקיימות לאחריות המוטלת על המין האנושי כלפי העולם הקיים, אחריות שתוקפה הוא ארוך טווח. מזכ"ל האו"ם באן קי-מון ניסח זאת יפה במשפט המצמרר "We have no Plan B" - אין לנו תכנית חליפית (עבור כדור הארץ).

תומכי הקיימות מבינים שעל אף שלא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור וגם לטכנולוגיה הכי מתקדמת בעולם אין סיכוי להעלים את הנזק הסביבתי של השנים ההרסניות, אך הם עדיין מתעקשים על הקיימות כאופק חדש וסיכוי לתקווה ולתיקון, שישמרו על העולם בשבילנו ובשביל הדורות הבאים ובכך להוריש להם ירושה הוגנת.

במטרה להביא לעולם שיש בו יש איזון בין צרכי האדם לסביבה ולטבע, יש לעשות שינויים. הפחתת השימוש בפלסטיק ובמזהמים דומים, מעבר לאנרגיות מתחדשות שיחליפו את התלות בדלקים, פחם, נפט וגז טבעי וכדומה.

בכך מציגה הקיימות תפישת עולם וגישה תרבותית, המעמידה לפני הכל את רווחתם של דורות העתיד ודורשת לשמור על העולם שלהם ובשבילם.


#הקיימות בהיסטוריה
תפיסת הקיימות אינה חדשה והיא מחוברת למסורות עתיקות שניתן למצוא אפילו אצל שבטים אינדיאניים. אלה ראו במשאבי הטבע שברשותנו סוג של פיקדון שיש לשמור ולהעביר בבוא היום אל הדורות הבאים.

ואכן, הקיימות מנסה לרכך ואף להתנתק מתרבות הצריכה החומרנית, השלטת בעולם המערבי בחצי המאה האחרונה. שאיפתה היא לאמץ תרבות שונה, המקדמת ערכים סביבתיים וחברתיים חדשים, תרבות שתחזק רעיונות אחרים שכסף לא משחק בהם תפקיד והם לא נמדדים בו, כמו קהילתיות, סולידריות חברתית וערכי משפחה.

גם בישראל, כמו במדינות אחרות, אימצה הממשלה את התפישה הזו ומינתה את "נציב הדורות הבאים". היא מנסה להטמיע אותה במערכת החינוך הלאומית ובתחומים שונים בתעשייה, בחקלאות וכדומה. ועדיין, באותה נשימה, מוזנחים ומטופלים ברשלנות נושאים כמו המעבר לאנרגיה ירוקה כמו אנרגיית השמש במקום כזו המבוססת על דלקים, או מיחזור של אריזות והקטנת השימוש בפלסטיק.

ניתן לראות שהעשורים הראשונים של המאה ה-21 מאופיינים בעיור עצום, כלומר מעבר המוני במדינות רבות אל הערים הגדולות, גידול מואץ באוכלוסייה, תוך ניצול פרוע של משאבי הטבע והרס סביבתי עולמי חסר תקדים.

נראה שהאנושות חושפת את כדור-הארץ באופן מודע ואפילו פושע, לשינוי אקלימי הרסני ובלתי הפיך. השינוי הזה מתבטא לפני הכל בהתחממות עולמית חסרת תקדים, בשינויי אקלים עצומים בכל פינה בעולם ובשלל אסונות טבע הרסניים שהעולם לא הכיר כמוהם.

רוצים להבין עד כמה המצב דורש מעשה? - בתגית "הרס כדור הארץ".


הקיימות מבוססת על חיים בהווה שאינם הרסניים לעתיד (מתורגם):

https://youtu.be/zfnrB3QZD7E


למה הקיימות נחוצה? (ללא מילים)

https://youtu.be/lri7MiGQnoQ


זה בידיים שלנו - ראו כמה יצירתיות ומעשה יכולים לשנות את המצב (מתורגם):

https://youtu.be/DbXLoNHWWmI


הקיימות ואתגרי העתיד (עברית):

https://youtu.be/KWs-18k4M0U


ניתן לשפר את הפגיעה בכדור הארץ והנה רק דוגמה (עברית):

https://youtu.be/SkOOoAPWD4Y


ותכנית תיעודית על הקיימות (עברית):

https://youtu.be/AOHFvNk2mHY?long=yes

המעצב ההולנדי פיט היין אייק מעצב מאז שנת 1990 רהיטים שעשויים משאריות. הוא החל כמעצב צנוע עם אהבה לשאריות עץ והתפרסם בארון שאריות העץ שלו ובכיסא השאריות הצבעוני שהופיע כמה שנים אחריו. מאז הוא הגדיל את מגוון החומרים שמהם עשויים רהיטי השאריות שלו ויצר גם ארונות משאריות אלומיניום, ספסלים מצינורות מתכת ישנים ורהיטים שעשויים מאריחים בגודל של 40 על 40 סנטימטרים.

אבל אם מישהו חשב שרהיטי השאריות שלו זולים, הרי שטעות חמורה בידו. רהיטיו של היין אייק יקרים להחריד. עשירי עולם וחברות מצליחות משלמות הרבה כסף כדי להתהדר ברהיטים שעשויים משאריות של חומרים שהיו אמורים כבר מזמן לשכב באשפה ובמזבלות. היין אייק הספיק כבר לבנות מפעל עם 90 עובדים בעירו איינדהובן וממנו הוא משגר את עיצוביו.


הנה סרטון שבו מציג פיט היין אייק את הסטודיו שלו ואת המוצרים שהוא מעצב:

http://youtu.be/GJZB82aciGw?t=44s


אייק מסביר בהולנדית את כל מה שלא הבנתם:

http://youtu.be/qS2XDL7VdOI?t=21s


וכאן היין אייק מציג את יצירותיו והחומרים שאיתם הוא עובד:

http://youtu.be/KTOztOI68jY

כמו גופי התאורה מבוססי ההכפלות, דוגמת "שנדלייר 85" של רודי גרומנס מקבוצת דרוך, "דיר אינגו" של רון גלעד הישראלי, או "נורת הפתקים" הידועה של אינגו מאורר, גם "שנדליר בקבוקי החלב" (Milk bottles chandelier) של טיו רמי הוא הברקת עיצוב-מיחזור שהפכה לאגדה.

השנדליר, המצרף הרבה בקבוקי חלב לצורך תאורה, מציב את אוסף הבקבוקים בהקשר חדש וכאלטרנטיבה מודרנית וזולה, המבוססת על אקלקטיקה של מוצרים ממוחזרים, להחלפה של המוצרים היקרים המשמשים לריבוי בתחום השנדלירים.

זוהי אחת דוגמאות היפות לעיצוב שבא מאמנות המיחזור, או במושג החדש יותר "מיחדוש", אגב קריצה צינית למחירם היקר של מוצרי התאורה המודרניים.


הנה השנדליר בין עיצובים מודרניים שונים:

https://youtu.be/E8BFWR5jb3s


רבים כיום יוצרים וריאציות של השנדליר הזה בעצמם:

https://youtu.be/rGscXF1HxoQ


ועם נורות לד:

https://youtu.be/0wtJzw3F01M